לפני כמה שבועות הקדשתי טור במדור זה ללהקה שאני מאוד אוהב, שיש ויגדירו כלהקה הוולשית הטובה בעולם (עם מעריצי מניק סטריט פריצ'רס ולוס קמפסינוס הסליחה) סופר פרי אנימלס. אותו טור הוקדש לאלבום היחידי של הלהקה שהוקלט כולו בוולשית והפך את השיוך הגאוגרפי מסתם אנקדוטה בביוגרפיה לחלק אינטגרלי ביצירה ובמהות. בשביל נברני מוזיקה בכלל ועיתונאים בפרט מדובר בדרך כלל בסימן דרך, הרומז שבהמשך השביל מסתתרים אוצרות מוזיקליים נוספים שראויים לחשיפה. הטור הזה יכוון זרקור לשלושה כאלה: גוונו, קייט לה בון ו-H. Hawkline, כולם הוציאו לאחרונה מוזיקה חדשה ומעניינת.
גוונו סאנדרס נולדה בקרדיף שבווילס ב-1981 והיא דוברת וולשית, גאלית וקורנית (שפה קלטית עתיקה). ב-2005, אחרי שראתה אותן מופיעות בעירה, הצטרפה לשלישיה הבריטית הפיפטס, הרכב שעשה מעין מחווה מודרנית לשלישיות הבנות שחרכו את מצעדי הפופ בתחילת שנות השישים. הפיפטס ניסו לעשות משהו מעניין, הרכב אינדי-פופ שנקודת המוצא שלו היתה הפופ הססגוני של פיל ספקטור בפורמט ששם שלוש נשים במרכז (כמו הרונטס, מרתה והוונדלס, הסופרימס ועוד ועוד) רגע לפני שהביטלס כלהקת רוק יוצרת על כל המשתמע מכך נכנסו לתמונה. המחווה היתה ברורה, הטוויסט נבע בשירים עם שמות כמו "הנשיקות שלך מבוזבזות עלי", "מוח מלוכלך", "סטוץ" ו"סקס".
גוונו החליפה את חברת ההרכב ג'וליה קלארק לואיס. יחד עם הבנות הנותרות הקליטה את אלבום הבכורה, "We Are The Pipettes" בו היא שרה סולו בלהיט "Pull Shapes", ועזבה אחריו. שתי הבנות הנותרות הוציאו אלבום נוסף כצמד ב-2010 אבל גוונו מוזיקאית מנגנת ויוצרת, כלומר לא "רק" זמרת - מלכתחילה רצתה להתקדם ולא להיות בנישה המאוד ספציפית של הפיפטס, אותו תיארה בראיון כ"תפקיד שכבר נכתב". בשנים שאחר כך המשיכה את ההשתלמות הפופית שלה בסיבובי הופעות עם אלטון ג'ון וההרכב האוסטרלי Pnau, בהם ניגנה על סינתיסייזר, ובהתארחות באלבום של The Boy Least Likely To. במקביל החלה לעבוד על חומרים אישיים וב-2012 הוציאה אי-פי ראשון כולו בשפה הוולשית.
שנתיים אחר כך כבר הוציאה אלבום בכורה רשמי. Y Dydd Olaf (אי דיד אולב היום האחרון) הוא פיסת פופ-פסיכדלי קיצית ואוורירית שהעובדה שהוא מושר כולו בוולשית היא רק הקצפת. במקור הוא יצא ביולי שעבר, אבל מאז הוחתמה גוונו בלייבל הלונדוני "Heavenly Records" שהחליט כי למרות השפה הלא שגרתית העולם יקבל אותו כמו שהוא, והוציא אותו בקיץ הזה מחדש. מדובר בתגלית מהנה לא רק לוולשופילים, אלא גם לכל מי שמתגעגע לברודקאסט, סטראולאב או לחומרים חדשים של Melody's Echo Chamber הפרויקט של הזמרת הצרפתייה מלודי פרושה, שהופק על ידי קווין פארקר (בקרוב אלבום שני!). כלומר כן, האלבום של גוונו הוא מנת צד מכובדת לכל מי שהתאהב בפסיכדליה הנעימה של טיים אימפלה.
את הזמרת השנייה עוד פחות צריך להציג. קייט לה בון זכתה לתהילה קצרה (אפילו בגלגלצ) כשהתארחה ב-2008 בדואט "I Lust You" באלבום "Stainless Style" של הצמד ניאון ניאון, של גריף ריס מסופר פרי אנימלס ובום ביפ, ואחר כך ביססה לעצמה קריירת סולו מעניינת עם שלושה אלבומים מצוינים. אם אתם מחפשים נקודת פתיחה להיכרות איתה, אפנה אתכם לאלבומה האחרון "Mug Museum" מ-2013, שהיה לא פחות ממושלם. אם אתם מחפשים נקודת אחיזה אקטואלית אז נמצא אותה באלבום החדש שהוציאה תחת השם Drinks, צמד המונה אותה ואת טים פרסלי, מוזיקאי אמריקאי שפועל תחת השם White Fence, שחבר אליה כשליוותה את להקתו בהופעות.
קייט לה בון לא זרה לסצנה הוולשית וגם לא לשפה, אבל בניגוד לניסיון שלי לכפות עליה לאומיות, את האלבום החדש כבר הקליטה ממקום מושבה הנוכחי לוס אנג'לס. האלבום - בהתאמה? נשמע שונה ממה שהוציאה עד כה. קצת יותר נויזי, קצת יותר אקספירמנטלי, הרבה פחות מופק והרבה יותר משוחרר. כמו שפרויקט צד צריך להישמע. אני באופן אישי מקווה מאוד שתחזור ותמשיך במהרה מהמקום שבו "Mug Museum" נגמר.
מי שלא זנח את האסתטיקה המוכרת שכבר הוכיחה לו הצלחה הוא בן זוגה של לה בון, היו אבנס, שפועל תחת השם H. Hawkline. מאחוריו כבר שלושה אלבומים שהאחרון שבהם יצא רק בפברואר האחרון, אבל ברגע האחרון הוא השתחל לטור בזכות סינגל חדש ומצוין שנקרא "It's a Drag". השיר יצא במקור כהוצאה מיוחדת לרקורד סטור דיי, אבל ממש החודש הוא יצא שוב כסינגל בפני עצמו, וזו הזדמנות מצוינת להקדיש לו תשומת לב.
אז נכון, ווילס היא לא סיאטל, גם לא מנצ'סטר, מונטריאול או איסלנד, אבל יש משהו בגישה הוולשית הלא מתאמצת ובשפה ובמבטא הייחודיים שלנצח יזכירו לנו את סופר פרי אנימלס (וגם Gorky's Zygotic Mynci, קמפסינוס והפריצ'רס) וזו אסוציאציה מספיק טובה. יחד עם גיבורי הטור אפשר בהחלט לסמן את קרדיף כיעד מועדף לגילויים מוזיקליים מעניינים.