ב"יומן הפקיד", לטעמי ספר הסולו הטוב ביותר שיצר דודו גבע בקריירה העשירה שלו, הוא הצליח להביא את הביורוקרטיה לפסגות חדשות של גרוטסקה משובחת. אמנם עוד לפני כן יצר עם קובי ניב את הטרילוגיה הנפלאה של ספרי "מגוחך", בלי ספק רצועת הקומיקס הגדולה בהיסטוריה של הספרות הישראלית, אבל ב"יומן הפקיד" גבע נתן משהו אחר הוא היה נוגה, אפל ובעיקר אנושי, מבליט עוד יותר את הפטיש הקפקאי המוזר לניירת ותסבוכות אדמיניסטרטיביות. לימים הפך הברווז, אחד מגיבוריו השוליים של גבע, לפרזנטור של התופעה ולמשרתו האיתן של הסבך הביורוקרטי.
יותר מעשר שנים חלפו מאז מותו הפתאומי של גבע, ואוהבי הז'אנר אינם ממהרים, ובצדק רב, לשכוח אותו ואת עשייתו. בתחילת 2015 ראה אור המיזם "עדיין אופטימיים", הומאז' של אמנים מהשורה הראשונה ליצירתו, וכעת מגיע הדבר הגדול הבא: "הברווז בעובי הקורה - בלבטי שליחות אזרחית", רומן מכתבים שנדלה ממגירתו של הקריקטוריסט המנוח, בעריכת עופרה רודנר תחת העורכת הראשית תרזה בירון-פריד. הגיבור הוא ברווז גבירצמן, רומנטיקן דה-לה-שמאטע שמנסה להניע את גלגלי המהפכה מתוך משרד עגום, מוקף בטיפוסים אפורים ופקידים מעצבנים. האם יצליח לממש את מאווייו ולראות את האור?
כמו כל "רומן אבוד" שיוצא לאחר מותו של יוצרו, הילת הקודש מקיפה גם את "הברווז בעובי הקורה". הרי התחושה עם מותו של גבע היתה שלא הספקנו לטעום מהכול, והנה, פתאום אנחנו מקבלים ממתק לא צפוי בדמות קובץ שנמצא בעיזבונו. הצרה היא שדווקא מקבץ המכתבים הזה, שקשה לקרוא לו "ספר", מבליט את חולשתו הגדולה כאמן: להפריד את המילים מהתמונות ולהעניק להן משמעות עצמאית.
האתגר הגדול של גבע בימי חייו היה בדיוק זה להעניק משמעות, צבע וחיות לאפור שפושה במשרדי מס הכנסה, בית העיריה וכל מוסד ממשלתי נוגה אחר. הוא ידע לעשות זאת באמצעות איוריו המבריקים, שהיו מעבירים היטב כל מסר. ב"לגיהנום ובחזרה" שנעל את "יומן הפקיד", הוא שילב איורים מצמררים עם טקסטים משעשעים ויצר סיפור תמונות אדיר. למרבה הצער, האלמנט הציורי, כוחו הגדול של גבע, נעדר כמעט כליל מ"הברווז בעובי הקורה". חליפת המכתבים מתוארת בטקסטים כמעט שאינה כוללת איורים בעלי משמעות בצדם. רק בעמוד 41, אחרי חליפת מכתבים ארוכה ומייגעת, אנו נחשפים לגבע הישן, זה שמכור לאיורים גרוטסקיים ולשעשועונים ביזאריים, שייצר פיסות של גאונות והסווה אותן בשכבות של אינפנטיליות. מעט מדי בתוך ים של מלל.
תמונה של גבע לא היתה שווה לאלף מילים, היא היתה מעצימה מילה אחת פי אלף. לכן היה השילוב בין איור למילה כל כך חשוב, הוא הזין את עצמו כך שעמוד אחד ביצירתו היה עולם ומלואו. האם ניסה גבע במכוון את כוחו בכתיבת רומן ובשל כך נתן משקל יתר לטקסט הכתוב, או שהעדיף ליצוק קודם את התוכן ולא הספיק לקבוע את המסגרת? את התשובה לכך לא נדע, כנראה. בהודעה של המוציאים לאור בתחילת הספר נכתב: "השתדלנו לא לגעת בכלל בטקסט, מלבד כמה תיקונים הכרחיים, ויחד עם משפחתו של דודו החלטנו להוסיף איורים. כל האיורים נאספו ולוקטו מעיזבונו של גבע במשכן לאמנות, עין חרוד".
במילים אחרות, מרבית האיורים בספר הודבקו כחלק מהכורח להפוך אותו למוצר "אמיתי" של דודו גבע. מכאן, ניתן רק להעלות השערה שגם עורכי הספר לא חשבו שבגרסה הראשונית, המורכבת מ-100 אחוז טקסט, הוא יעבור ולכן נאלצו לקשט אותו בקולאז' מאיוריו. הצרה היא שגם דרך ההתערבות הזו, שכולה כוונות טובות, "הברווז בעובי הקורה" נראה כמו ברברת חסרת גבולות שמקהה את יכולות הזדהות עם מי מגיבוריו. הפאתוס של ברווז גבירצמן ("אך הרף, די לחידלון! נחוש אני ושש אלי קרב בדרך הארוכה וזרועת המהמורות שלפני") לא עובר ללא רצועת תמונות כמו אלה שהציג ב"שתיקת הברווז", והקשר בין הכותבים לאיוריהם (המוצגים בתחילת הספר) קלוש בלבד ואינו מעלה אפילו חיוך דל.
למרבה הצער, באוסף הזה אין שום בשורה משמעותית. אם "עדיין אופטימיים" נראה כמו הופעת קאברים מוצלחת בחלקה, "הברווז בעובי הקורה" הוא בסך הכול בוטלג לא מוצלח. למרות ההערכה הרבה למוציאים לאור, לא היה קורה דבר לו קובץ הדפים שהתגלה היה נשאר במקרה זה במגירה.
"הברווז בעובי הקורה - בלבטי שליחות אזרחית" / דודו גבע. "עם עובד", 97 עמודים