כמו ב-VMA's האחרון, כשעלה לבמה ודפק נאום חוצב להבות שנגמר בהכרזת מועמדותו לנשיאות ארצות הברית, קניה ווסט לא תכנן להעביר איתנו לילה שתחילתו, מהלכו וסופו ידועים. המוח הקדחתני, היומרני, המגלומן, הדושי והמה שלא תרצו שלו עשוי היה להפוך את הערב הזה למבאס במיוחד או לחסר תקדים אלא שבפועל זו היתה בפשטות הופעה מצוינת. לא היו שם סנסציות או מהלכים מחושבים שסימנו את האירוע באצטדיון רמת גן כהיסטורי, אבל עבור הקהל הישראלי קניה העלה את מערכת היחסים לשלב הבא, לשלב הכי אינטימי עד כה. כשירד על ברכיו ב-"Jesus Walks" ואמר "אני מבצע את השיר הזה על הברכיים מתוך כבוד", היה קצת יותר ברור מה הניע אותו לכאן ומה הטריגר לכל הלילה הזה. ועדיין, מי העלה בדמיונו קניה מתחשב, אכפתי ואדיב? כנראה שאף אחד.
הסטליסט נשאר סודי עד הדקות האחרונות וכל אחד מ-30 (30!) השירים שבוצעו משך את תשומת הלב במידה הנכונה. הוא פתח עם הקבועים שלו באופן יחסי, "Stronger" ו"Power", עבר ל-"Black Skinhead", "Niggas In Paris" ו-"All Day" ואז שלף את "Clique" שמאזכר את בר רפאלי ועובד כמו התרגיל הכי קל בספר. זה קניה ווסט, הוא הרי לא צריך לשנן "SHALOM TEL AVIV!" כדי שנרגיש מבסוטים וגאים. המופע המשיך בתאוצה עם ביצועים קצרים, חדים ולפעמים שבורים (בכוונה או כי הטראק נתקע) - וכשמגיע "Runaway" הגולדן רינג הופך למקום מבטחו של קניה. תחת פצצות תאורה שמאפשרות לחלל להישאר חם על אף שיש בו רק אדם אחד, הוא שר " If you love somebody tonight, hold on real tight", ומתחיל ליהנות. ממש ליהנות.
זה עובד הכי טוב כששרים איתו או בשבילו אז הוא באמת נותן הכל; קופץ בין אלבומים, מאלתר, נשכב על הבמה, מזייף במכוון ומחייך כי טוב לו. לאורך כל הדרך יש גם התפלקויות שמזכירות שמדובר באיש ששואף להפוך לחשוב ביותר בעולם, אבל החשיבות העצמית לא גורעת מהחוויה הכללית ומהמוזיקה. כשמגיע "Only One" הוא מזכיר לכולם את שנת 2020, עדיין מתעקש להפוך לנשיא ה-46 ומפעיל את ה"נודניק" גם על אלו שכוח ההצבעה לא בידיהם. אפשר לבוז, לזלזל ולסלוד ממנו, אבל הבנאדם יודע את העבודה, נלהב ומפוצץ באמביציה ובחלומות. אי אפשר לא להיסחף לקפריזות שלו כמו שאי אפשר לא לרצות עוד מזה.
והוא נותן עוד, הרבה. כמה שהוא רק יכול עד שעת העוצר (קצת אחרי 23:00); " All of The Lights" מעודד את המפוחדים מדי משירי "ייזוס" המכוסחים, " Good Life" מתגלה כאחד האהובים לפי השאגות ו" FourFiveSeconds" מבוצע בלי הקלטה של ריהאנה אבל עם הרבה רעשי רקע. מהר מהצפוי מגיע גם "Gold Digger" שמזריק צבע ללחיים האדומות גם ככה של הקהל, בדיוק כמו שעושה "Bound 2". לקראת הסוף, כשנדמה שלא נשאר עוד להיט ברפרטואר העמוס-עמוס הזה, הוא מבצע את "Dark Fantasy" מהאלבום המופתי "My Beautiful Dark Twisted Fantasy". "האם אנחנו יכולים להגיע גבוה יותר?", הוא שואל בפזמון והתשובה היא: לא, אלא אם זה תלוי בקניה ווסט.
האוטו-טיונים הקיצוניים, הפאתוס, תסביך האלוהות, מפגן הכוח והשאפתנות המוגזמת לא מצליחים לטשטש לרגע את העובדה שמדובר באחד המוזיקאים הכי חשובים בפופ כיום; מוזיקאי שעומד לפנינו רגע לפני שהכל הופך לדלעת, ומבשר מכל הלב "הייתם הקהל הכי טוב השנה". ובאומרו את זה, פתטיים ככל שנהיה ונאמין, הוא חותם הופעה דחוסה ואקלקטית שתירשם כאחת המעניינות שהיו כאן. "אני אמות עבור האמנות, עבור מה שאני מאמין בו", הוא הצהיר בעבר. אחרי הלילה, האם למישהו יש ספק?
חופר זהב: ההופעה של קניה ווסט בישראל בתמונות