התבססות על קונספט מיוחד עלולה תמיד להיות חרב פיפיות. בטלוויזיה, מדיום שמטבעו אמור להיות ארוך טווח, זה נכון שבעתיים. "24" שהתרחשה בזמן אמת. "Damages" שהציגה את העתיד שוב ושוב ואז חזרה לאחור כדי להוביל אליו. "בטיפול" המורכבת בעיקר משני אנשים היושבים זה מול זה ומדברים. "הרומן" שמגוללת סיפור אחד משתי נקודות מבט המוצגות זו אחר זו. מצד אחד השימוש בפורמט ייחודי ללא ספק יכול להשיב רוח רעננה בסיפורים הכי נדושים שלא ברור מה כבר ניתן לחדש בהם, ומצד שני עלול עד מהרה להפוך לשורת כללים קשוחים שמגבילים את היצירה.
"הרומן" חוותה את שני הקצוות האלה בעונה הראשונה שלה. האופן שבו שברה את הסיפור והפכה אותו למשהו כה סובייקטיבי, כזה שמועבר לנו לגמרי מבעד לפרספקטיבה המגויסת של אדם מסוים, לא פעם הפכה את פרטי העלילה לכאלה שעלינו להטיל בהם ספק. אותו דבר נתפש שונה בתכלית אצל שני מוקדי הסדרה - נואה סולוויי (דומיניק ווסט) ואליסון ביילי (רות' ווילסון בעלת הדאקפייס הטבעי). התירוץ לזוויות הכפולות האלה היה חקירה משטרתית - גם נואה וגם אליסון ישבו מתישהו בעתיד וגוללו בפני חוקר משטרתי את מה שהוביל למקרה רצח.
היה בכך משחק מרתק באופן שבו מספרים סיפור, ובהתאם פרק הבכורה היה מעולה ומבטיח, אלא שדי מהר החקירה שהיוותה צידוק לשימוש בקונספט המיוחד התבררה כגוף זר שנכפה על היצירה ומכרסם בה. במקום להשתמש בתבנית כדי להמחיש עם נקודות מבט את הניואנסים שבהן נרקם סיפור אהבה ומתפרקת משפחה, השליכו פנימה גופה. על התוצאה הלא-טבעית יעידו יותר מכל ההתרחשויות המוגזמות בפרק האחרון של העונה הקודמת, כולל ניסיון של נואה להדיח עד בזמן שהלה מקליט אותו, וידאו שבו נואה מאיים על סקוטי לוקהארט כי הכניס להיריון את בתו בת העשרה, קרב שמתפתח ביניהם שבשיאו נואה חונק את סקוטי ואז קול לוקהארט יורה באקדחו באוויר; או על פי גרסתה של אליסון - מכוון את האקדח אל נואה, לאחר מכן אליה, ולבסוף אל עצמו. לבסוף נואה של העתיד נעצר על הרצח של סקוטי. איזה יופי של סיפור עדין על מערכות יחסים, אהבה ומשפחה היאה לסדרה שנקראת "הרומן".
יתר על כן, התבנית עצמה התחילה לייגע כבר באמצע העונה הראשונה. כלומר, רעיון מחוכם והכל, אבל בסופו של דבר מדי פרק אנחנו נאלצים לצפות באותו מקרה פעמיים - ראשית מהצד שלו ולאחר מכן מהצד שלה. אז כן, נעשו משחקים עם השבלונה. פתאום ראינו קודם אותה ורק אחרי כן אותו, ובהמשך השכילו למנן את הסצנות המשותפות כדי שלא נצרוך אותן במלואן יותר מפעם אחת. ועדיין, התברר שזו לא דרך אידיאלית לספר סיפור לאורך זמן.
תחילת העונה החדשה, ששודרה אתמול (רביעי) ב-HOT ימים ספורים אחרי ארה"ב, מנסה אף היא להתמודד עם הבעיות הללו. נכון לצמד פרקי הפתיחה היא עושה זאת בהצלחה. בבסיסה "הרומן" היא דרמה משפחתית טובה. שני פרקי הפתיחה, ובמיוחד הראשון, חזרו לשרטט תהליכים אמוציונליים ביד רכה כשם שעשו בהתחלה. פחות עיסוק בפשיעה, יותר טיפול בהשלכות של פרידה וגירושין על חייהן הגשמיים והפנימיים של ארבע הדמויות המרכזיות.
וארבע היא מילת המפתח, שכן נקודות המבט שהיו בעבר בלעדיות לנואה ואליסון, כוללות עכשיו גם את הלן סולוויי (מורה טירני) וקול לוקהארט (ג'ושוע ג'קסון). שני הפרקים הראשונים מכסים את אותו פרק זמן בחיי כולם וחושפות את ההתמודדות הלא-פשוטה שלהם. אם היה חשש שהשימוש בפרספקטיבות של ארבע דמויות יהיה מנדנד מדי, אפשר לקבוע בזהירות שצמד הפרקים הראשונים מזים אותו. ניסיון העבר מלמד שאי אפשר להשליך מזה ליתר העונה, אבל כרגע ההתרחבות מעשירה את היצירה בלי לפגום בה. הפרקים לא מושלמים - החקירה עדיין כאן, וכרגע הזווית של אליסון מאולצת - אולם כוללים כמה וכמה סצנות נוגעות הממחישים את הקרבנות שהיה על כולם להקריב, רובם בעל כרחם. זו הסיבה שדווקא הלן וקול הם אלה שהסיפור שלהם מעניין יותר. שניים שהיחסים שלהם נגדעו וחייהם היטלטלו בלי שהייתה להם בחירה בעניין.
הרגעים היפים, עם זאת, לא מוגבלים לנקודות מבט מסוימות. אחד כזה הוא כאשר נואה מבשר לבנו הקטן שהוא מתגרש מאמו, אחר נוסף מגיע בפרק השני בפגישה של קול עם אליסון, באופן שבו הוא רואה את ההתרחשויות. אצל כולם, כולל דמויות המשנה, מתחת לשכבה הדקה של פני הדברים מבצבצת מפעם לפעם ערגה מכמירת לב. געגוע לבן המת, לאהבה שהיתה או שהוחמצה, לחוויות שלא נצברו ולכאלה שכן. נדמה שזה הכיוון הרגשי שאליו הולכת העונה, ואף על פי שניסיון העבר מלמד כי עדיף להצטייד בספק בריא, מדובר בסימן טוב.
העונה השנייה של "הרומן" משודרת ב-HOT Plus בימי רביעי ב-22:00