אורן מוברמן הוא איש צנוע ונחבא אל הכלים שלא עושה לעצמו יחסי ציבור. אך מי שעוקב אחר הנעשה בהוליווד, לא יכול שלא לשים לב כי הוא אחד מן הייבואים היישראלים הכי מצליחים בה. בעבר כבר קיבל מועמדות לאוסקר על התסריט המצוין של "השליח" (2009), ומאז הקולנוען רק הולך ופורח. השנה, למשל, היתה פוריה במיוחד מבחינתו: הוא כתב את "אהבה וחסד" המצליח, שכבר עלה כאן לאקרנים לפני כמה חודשים וזכה לשבחים מוצדקים; וכתב וביים את "מחוץ לזמן", שזכה כאן להפצה מסחרית בסוף השבוע האחרון, לאחר בכורה מקומית במהלך סוכות בפסטיבל חיפה.
כמו ב"אהבה וחסד", גם כאן עוקב מוברמן אחר גבר אובד דרך. במקרה זה, מדובר בחסר בית, אלמן מזדקן בגילומו של ריצ'רד גיר, המסתובב ברחובות ניו יורק ומנהל שתי מלחמות האחת, חומרית יותר ולטווח קצר, היא קרב הישרדות כדי למצוא מדי ערב מקום לישון בו ומשהו לאכול; השנייה, הרוחנית והמהותית יותר, היא הניסיון שלו ליצור מחדש קשר עם בתו המנוכרת, לקבל את סליחתה ואולי אפילו לגאול את נשמתו ולהתחיל בחיים חדשים.
על פניו, ולאור התקופה בה מגיע הסרט לאקרנים, אפשר היה לחשוב כי "מחוץ לזמן" הוא מלכודת אוסקר קלאסית פרויקט שנעשה אך ורק כדי לזכות את ריצ'רד גיר סוף כל סוף במועמדות לפרסי האקדמיה, משהו שבאופן מדהים למדי לא קרה עד עכשיו. אך כבר מן הדקות הראשונות, מתברר כי לפנינו משהו אחר לגמרי הדרמה של מוברמן לא רק שונה לחלוטין מן האבטיפוס השגרתי של עונת הפרסים, אלא בכלל חריגה בנוף האמריקאי.
השונות הזו באה לידי ביטוי בשלושה מישורים. קודם כל, "מחוץ לזמן" מציג בפנינו ניו יורק אחרת מזו שאנו רגילים לראות על המסך, כמו למשל ב"על חבל דק" שגם כן עלה לאקרנים בסוף השבוע האחרון אצלו, התפוח הגדול אינו מגרש המשחקים של העולם כולו, אלא חצר אחורית בה מתקבצות דמויות שוליים חסרות אמצעים. נוסף לכך, בניגוד לנהוג בקולנוע האמריקאי, הוא אינו מהסס לגעת בסוגיות חברתיות ולעשות זאת בצורה ביקורתית. גיבורו הוא קורבן של הביורוקרטיה בעירו ובמדינתו, ומבלה חלק ניכר מן הסרט בניסיון להשיג תעודת לידה כדי שיוכל לסדר את ענייניו אצל פקידי הביטוח הלאומי.
נוסף לכך, ב"מחוץ לזמן" הדגש אינו דווקא על הסיפור, אלא יותר על האווירה, משהו שאופייני יותר לקולנוע האירופאי מאשר לעשייה האמריקאית. כתוצאה מכך, מוברמן גם נדרש להפגין את יכולותיו כבמאי יותר מאשר כתסריטאי, ועומד בכך בהצלחה. קודם כל, מבחינה חזותית יש בסרט כמה מעמדים יפים ביותר, ובראשם רגעי הסיום שהם ממש מופת של העמדת סצנה.
אך מיוחדת ומרשימה מכך היא עבודת הסאונד. את הגיבור מלווה ללא הרף רחש בחש קקפוניה בלתי פוסקת של קולות אורבניים וצלילים עירוניים מכל הסוגים. זה תורם כמובן לממד הריאליסטי והאווירתי של הסרט, וגורם לצופה כאילו הוא חי ונושם את רחובות ניו יורק, אך יש למהלך גם משמעות נוספת, עקרונית יותר: הרעש התמידי והלא קוהרנטי מסמל כמובן את תודעתו המעורערת של הגיבור, שלא מצליח למצוא שלווה בנפשו.
בהופעתו כדמות מתוסבכת זו, מציג גיר את תפקידו הטוב והמורכב מזה שנים אולי מאז היה אחד השחקנים שגילמו את בוב דילן ב"אני לא שם". בגיל שישים ושש, הכוכב כבר כמובן אינו הקצין והג'נטלמן הצעיר והחתיכי שהיה פעם. בניגוד לשחקנים אחרים בני דורו שבחרו בפנסיה או בניסיון פאתטי להוכיח שהם צעירים לנצח, הוא מנפנף בגאון בעדנתו, ויחד עם מוברמן יוצא כאן סרט שבאופן מוצהר עוסק גם בהזדקנות ובהשפעתה על גופנו ועל נפשנו.
התצוגה של גיר מצליחה להנפיק כמה רגעים מרגשים, בעיקר אלה העוקבים אחר הדינמיקה בינו למוכי גורל אחרים הנקרים בדרכו ברחוב. עם זאת, "מחוץ לזמן" אינו מתגמל מספיק את צופיו, לא בשיאים רגשיים ולא בכלל. חבל שהוא נמשך לא פחות משעתיים היקף מצומצם יותר היה הולם ממדים של סרט מסוג זה, ומוסיף לו אינטנסיביות מבורכת.
אז הצפייה ב"מחוץ לזמן" לא תמיד מהנה ובטח שאינה קלה, בפסטיבל. עם זאת, לסרט יש ערך וחשיבות. גם כי אפשר לספור על כף יד אחת את יצירות הקולנוע האמריקאיות העכשוויות שכמותו; גם כי הוא ממשש את מעמדו של מוברמן כאחת ההבטחות הגדולות של התעשייה הזו, וייזכר כנקודת ציון בפרק האחרון בקריירה הארוכה של גיר; ואולי בעיקר כי הוא תוספת ייחודית להיסטוריה העשירה של סרטים על ניו יורק שיר הלל לקולות הנשכחים בכרך וסימפוניה של עיר, המטה אוזן לאותם צלילים שלה שאיש בדרך כלל לא טורח להקשיב להם.
ומה אתם חושבים על "מחוץ לזמן"? ספרו לנו בתגובות