נתחיל מהשם. אתם כנראה מוטרדים מעניין השם, ובצדק, אז בואו נוריד את זה מהשולחן. "קונסטלציה של תופעות חיוניות" זה שם איום ונורא לספר. יומרני, נפוח ומעצבן. ההסבר דווקא די פשוט כך נפתח הערך "חיים" במילון רפואי סובייטי שחביב במיוחד על אחת מגיבורות הרומן. ניחא. הרי הייתם בוחרים בבני זוג טובי מראה, חכמים ומוכשרים, גם אם לרוע מזלם הם קיבלו מהוריהם שם בלתי נסבל. אבל מה אם היה מדובר בבני זוג שאינם בדיוק מושכים או מבריקים? סביר להניח שהשם המרגיז היה מפריע לכם הרבה יותר. לרוע המזל, זהו בדיוק המצב עם ספרו החדש של אנתוני מארה אודות המלחמות הצ'צ'ניות של שנות התשעים ושל העשור הקודם, שמכאן והלאה ייקרא כאן "קונסטלציות" מתוך התחשבות בלחץ הדם של כולנו.
מרכז העלילה של "קונסטלציות" הוא חמישה ימים בסוף שנת 2004, והיא נסובה סביב כפר קטן, בית חולים נטוש-ברובו בעיירה חרבה בפריפריה של הפריפריה הצ'צ'נית, וקומץ של דמויות, כל אחת מהן אומללה בדרכה: ילדה בת שמונה שנמלטת מהחיילים הרוסים שלקחו את אביה ושרפו את ביתה; רופא כפרי כושל שהוא גם צייר מחונן שמנסה להציל את אותה ילדה; רופאה נרגנת ממוצא רוסי שעזבה חיים נוחים וארוס מקסים בלונדון, כדי לחזור הביתה ולהפעיל כמעט לבדה את בית החולים הקורס; צעיר בעל מום שהלשנותיו לרוסים הביאו למותם של רבים מחבריו; אביו של אותו מלשין, מלומד קשיש שמתנכר לבנו ומעביר את ימיו בחברת להקת כלבים פראיים-למחצה; אחותה האבודה של הרופאה שנפלה בצעירותה קורבן לסחר בנשים, אבל הצליחה לצאת מהגיהינום של הזנות והסמים באירופה רק בשביל לחזור לגיהינום של המלחמה במולדת.
במהלך אותם חמישה ימים מנסה הרופא להציל את הילדה ומסתיר אותה אצל הרופאה, שבתורה מחפשת את אחותה שנעלמה מעל פני האדמה דווקא לאחר שהצליחה להימלט מסוחרי הנשים ולשוב הביתה. המלשין מוכרח לאתר את הילדה אבל בעיקר רוצה שאביו ישוב לדבר עמו, והאב מנסה לסייע לרופא להסתיר את הילדה ומתנכר לבנו המלשין. עם זאת, מה שבעיקר עושות הדמויות לאורך רובו של הרומן זה להיזכר במאורעות מעברן. "קונסטלציות" מדלג בין תקופות שונות בתכיפות שמקשה לעתים לעקוב אחר העלילה, קל וחומר להזדהות איתה. אמנם בראשית כל פרק מופיע מין סרגל שמסביר באיזה נקודה אנו נמצאים בין השנים 2004-1994, אבל הקפיצות מתקיימות גם בתוך הפרקים, והן אף כוללות הצצה אל העתיד הרחוק של כל דמות משנית שמבליחה לרגע גימיק ספרותי נחמד בתחילה, שבשלב מסוים נעשה מייגע למדי.
באמצעות כל אותן פיסות זיכרון מבקש מארה לשרטט את סיפורן של צ'צ'ניה ושל שתי המלחמות שלה. הבעיה היא שגיבוריו, ברובם הגדול, אינם מעניינים מספיק, ורוב מה שהם אומרים או עושים הוא צפוי מאוד ושבלוני. מארה, יליד ארה"ב, נכנס ביודעין לשטח בעייתי ומסוכן כשהחליט לכתוב על צ'צ'ניה מנקודת מבטן של דמויות רוסיות וצ'צ'ניות בלבד. כמעט בלתי אפשרי עבור סופר מהמערב השבע לכתוב על העולם השלישי בקולותיהם של תושביו מבלי להיתפש כמלאכותי במקרה הטוב, מתחסד במקרה הפחות טוב, ומתנשא במקרה הרע.
רק מעטים עמדו בהצלחה במשימה כזו: דייב אגרס, ב"מהו המה" המטלטל, בחר לספר את סיפורו האמיתי של פליט סודני, שהיה שותף לתהליך כתיבת הספר, וכך חמק מהמלכודת. אלכסנדר מק'קול סמית' חי שנים רבות בבוצואנה, וחיבר את סדרת "סוכנות הבלשיות מספר 1" הנפלאה מתוך אהבה רבה וכבוד לאפריקה. אצל מארה לא ניכרת אינטימיות כזו עם מושאי הכתיבה, גם אם אינו מתנשא עליהם. הוא אמנם ביקר בצ'צ'ניה, וגם ערך תחקיר היסטורי מקיף ורציני לקראת הכתיבה (בסוף "קונסטלציות" מופיעה ביבליוגרפיה מרשימה של הפרסומים שבהם נעזר), אבל משהו חורק שם. נראה שלא באמת מעניין אותו להבין את תפישת עולמם של הצ'צ'נים או את שתי המלחמות העקובות מדם שהוא מתאר, ובמקום זאת הוא מעדיף להתמקד בסיפור אוניברסלי ואנושי על אהבה, תקווה, בגידה, אובדן, גבורה והקרבה, כאשר הסיכסוך ברפובליקה האוטונומית הרוסית מהווה רק תפאורה לכל זה. באותה מידה הוא יכול היה לכתוב על לבנון של שנות השבעים, אל סלבדור של שנות השמונים או יוגוסלביה של שנות התשעים, עם אותם טיפוסי דמויות שיחשבו וידברו ויתנהגו בדיוק אותו דבר. למעט מילים בצ'צ'נית או ברוסית שמופיעות בתדירות די גבוהה לאורך הספר (ללא שום ביאור שלהם מאת המחבר או המתרגם, מה שמסרבל עוד יותר את חוויית הקריאה), לא נראה שהעובדה שהעלילה מתרחשת בין כפר עלוב לעיר שדה מופגזת בצ'צ'ניה היא משמעותית במיוחד.
מה שמארה כן מנסה ומצליח לעשות זה לזעזע. הוא לא חוסך מהקוראים תיאורים של זוועות המלחמה, שלא פעם נמצאים על סף הפורנוגרפיה. זה כולל בין היתר העלמות ורציחות, פוגרומים אכזריים, פציעות מחרידות, הטלת מומים, וכמובן עינויים קשים מכל הסוגים, מכריתת אצבעות במגזרי תיל ועד לתחיבת צלופח חשמלי בפי הטבעת. את כל אלה מבצע רק צד אחד במלחמה הרוסים. מבלי להקל ראש באחריותם של הרוסים למעשי הזוועה באזור או בעובדת היותם ה"רעים" הברורים של אותו סכסוך, לא ניתן להתעלם מכך שמארה מבצע דמוניזציה מוחלטת שלהם ומתעלם כמעט לחלוטין ממעשי הטרור ופשעי המלחמה החמורים שביצעו הצ'צ'נים, או מהפונדמנטליזם האיסלאמי הרצחני שמאפיין רבים מהאירגונים הבדלניים באזור. בכך הוא משטח את הטרגדיה של מלחמות צ'צ'ניה לכדי מאבק בין טובים ורעים, ומפספס חלק מהסיפור האמיתי, המורכב יותר. לזכותו של מארה ייאמר שבניגוד לסופרים אחרים הוא לא עושה שום רומנטיזציה של הסבל, הסכנה, או השנים הארוכות ללא חשמל או מים זורמים, אלא מציג אותם במלוא כיעורם ואימתם.
דווקא ברגעים הקלילים יותר של הסיפור מתגלה מארה כסופר מוכשר ואפילו די מצחיק. סיפורה של מכונת קרח אגדית שקיררה משקאות ששתו גורבצ'וב, ברז'נייב, וחברי להקת הבי ג'יז; אחות רחמנייה מחוספסת שמדברת אל אנשים בגוף שלישי, כאילו אינם נוכחים, ומשפילה אותם עד עפר; נוסעים במכונית שמתווכחים לאיזה סוג של רעש סטטי להאזין, כי זה כל מה שנשאר אחרי שכל מגדלי השידור בצ'צ'ניה הפסיקו לפעול; או ילדה שמעולם לא ראתה אדם שמן, אבל יש לה "חתימה של איש שפעם היה שמן" (עמ' 272).
אם רק היו יותר סצנות סוריאליסטיות מוצלחות כאלה ברומן, אולי הוא באמת היה סוג של "מלכוד 22" מודרני, כפי שגורסת אחת הביקורות המצוטטות על הכריכה האחורית. אבל בניגוד ליצירת המופת של ג'וזף הלר, תפקידה של הסאטירה ב"קונסטלציות" הוא משני. אמנם הפרקים האחרונים של הספר הם יפים ומרגשים, ומצליחים להשאיר גם את הקוראים הציניים ביותר עם טעם מתוק-מריר וייאוש תהומי מהחיים האלה, אבל התוצאה הסופית עדיין רחוקה מלהשביע רצון. בלי לקחת צד בסכסוך הפוליטי (ולדימיר פוטין הוא קורא קבוע של וואלה! תרבות ואנחנו ממש לא מעוניינים להרגיז אותו), במקרה הנוכחי אולי בכל זאת היה עדיף להשאיר את צ'צ'ניה לצ'צ'נים.
"קונסטלציה של תופעות חיוניות" / אנתוני מארה. הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר. מאנגלית: שאול לוין. 352 עמודים.