לפני איזה זמן במהלך שיטוט ביוטיוב נתקלתי בקטע מהופעה של גידי גוב מלפני כמה שנים, שר את "זמר לספינה (שקיעה נוגה)". ההקלטה הייתה מהקהל ולכן באיכות גרועה מאוד, כך שקשה היה לשמוע את גוב עצמו - וקל להקשיב להערות של הקהל. כך אפשר היה לשמוע בבירור מישהי בסביבת המצלמה, אולי אפילו האוחזת במצלמה עצמה, מביעה (אם זכרוני אינו מטעני) אכזבה נוסח: "מה קרה לו? כבר אין לו קול". למרות זוועתיות ההקלטה, לא הייתה ברירה אלא להסכים עם המתלוננת: השנים נתנו את אותותיהן בקול של אחד הזמרים האהובים במדינה. אולי זה סיגריות, אולי שנים של שירה בצרידות, אולי האבל ואולי סתם ביצוע מחורבן לשיר היפהפה של חיים חפר ודוד זהבי. קורה, לא נורא.
ופתאום, כשמסתכלים על זה, אפשר לראות שגוב כמעט לא הקליט בשנים האחרונות. האלבום הקודם שלו יצא ב-2004 ("בקצה ההר"), זה שלפניו אמנם יצא ב-2003 (אלבום הקאברים "ריקוד ירח"), אבל זה שלפני שניהם יצא ב-1991 ("אין עוד יום"). חגג באיחוד של כוורת, ממשיך לחגוג כבר למעלה מעשור במופע "דני, גידי וחברים", חגג אוסף משולש, חגג מהדורה מיוחדת לאלבום הבכורה - ובאמצע בעיקר פרסומות לבזק ותוכניות בישול. השירים הבודדים שהקליט מחוץ לאלבומים בעשור האחרון, בעיקר דואטים, דווקא היו יוצאי דופן באיכותם: "אני אוהב אותך חזק" מפרויקט "עוד נהפוך לשיר" חרך את הפלייליסט, החיבור המקסים עם רונה קינן בשיר "הריקוד המוזר של הלב" הוא מזמן קלאסיקה, וגם שיתופי הפעולה עם איה כורם ("לילה טוב") ורוני אלטר (החידוש ל"אבשלום") לא בדיוק היו נפילה. אז למה? יכול להיות שאחרי למעלה מ-45 שנות קריירה נמאס לו? שהוא לא נהנה יותר מהקלטות? ואולי באמת, כמו הסיסמה שהוא מקפיד לשנן באוזנינו בפרסומות לפס רחב, לגידי גוב "הכי טוב בבית"?
עם כל החששות האלה ניגשתי ל"אם היינו", החדש שלו, שעטוף בכל השמות שרק אפשר לנחש. ערן וויץ ויובל שפריר הוותיקים הפיקו, וחברים כמו יוני רכטר, רונה קינן, יהלי סובול, חמי רודנר, איתי פרל, אסף אמדורסקי, שילה פרבר ושאנן סטריט באו לעזור להלחין שירים של נתן אלתרמן, חיים גורי, דורי מנור, נתן זך, מירון איזקסון ואחרים. אלה בחירות מאוד מעניינות ודי מגוונות, וגוב תמיד הצטיין בבחירות שותפים לדרך, מדני סנדרסון ועד יהודה פוליקר.
נפתח מהחזקים: יש כאן ארבעה שירים שגוב הוציא מהם את המיטב. באיזה אופן, כולם מתכתבים עם העבר שלו, הקרוב או הרחוק, או עם בדידות וזקנה. ראשון שבהם הוא "פרימה" ("א?י?ך י?כ?ול א?ד?ם ל?ש?יר ש?יר-ע?ר?ש ל?ע?צ?מ?ו? א?י?ך י?כ?ול א?ד?ם ל?ה?א?מ?ין ש?ה?וא ל?ב?ד?") שהלחין לו עומר קליין (מורה), שומעים שהוא תלמיד מושבע של יוני רכטר. חלקים מהשיר הזה מזכירים מיינסטרים ישראלי שקט של שנות ה-80, ולרגע דימיתי שזאת יהודית רביץ בקולות הרקע. רכטר בעצמו הפליא בשיר המדכדך של האלבום, "אדם מביא". "חיוכה המסוים" של חיים גורי, טקסט נוסטלגי נוסח שירי ארץ ישראל ("האקליפטוס הנזכר פה בה"א הידיעה") שזכה ללחן רוקי למדי, ועם זאת גם כזה שמתכתב מאוד בעיניי עם חומרים של להקות צבאיות, בעיקר קולות הרקע. לבסוף, שיר הערש "מחר" (גוב מצטיין כתמיד בתחום שירי הערש) שכתבה והלחינה שילה פרבר, שמצד אחד נשמע מאוד כמו החומרים היפים שלה, ומצד שני הפזמון שלו מזכיר מאוד את המהלך של "יש אי שם" שכתבה ענת גוב המנוחה יחד עם יוני רכטר כמובן.
עוד כמה שירים ששווה לשים אליהם לב: שיתוף הפעולה הנוסף עם החברה משכבר רונה קינן, "אני אומר מילה", גם הוא המנון זקנה. "ארץ תכלת לבנה" גם הוא מין בלדה נוסטלגית לארץ שאיננה ושירים שאינם, קיטש אבל עובד. לבסוף, "סוף העולם" הסוגר, רעיון די מדליק להלחין שיר של נתן זך כראפ, אבל הביצוע קצת מחופף. אגב גם השיר הזה מזכיר קטע ישן של גוב שבו הוא ניסה להעביר טקסט שלא בשירה "רגילה" - "אני את והדייג הוויקינגי" מ"אין עוד יום". לעומתם שיר הנושא "אם היינו" חלש מאוד בעיני, ומבליט את חיוורון קולו של גוב המבוגר. גם "יום אחד בשמש", "ערב סתיו יפה", "אהבה מאוחרת" חלשים למדי ולא מותירים משקע זה או אחר. שיר אחר, "אל תכעסי עליי", ראוי לאזכור בגלל שהוא נפתח בהקלטה משונה משהו של גוב מפזם לעצמו את "אין לך מה לדאוג (תחתונים וגופיות)".
בסך הכל, זה מקבץ שירים טוב מאוד. הוא ממשיך בדרכו האינטימית, המלודית, את החומרים הקודמים והצרודים שלו. גוב מוכיח שכוחו במותניו, שיש לו עוד טעם משובח, ושלמרות הקול ההולך ונעלם באמת ("ארץ תכלת לבנה" היא הדוגמה החריפה ביותר), הוא לא איבד מיכולות ההגשה והכריזמה הכבירות שלו. בשמיעות חוזרות השירים ברובם מזדמזמים מעצמם.
אבל אני בכל זאת מעט מסויג. אסופת השירים באמת טובה, אבל חסר בה משהו. סיפור, נרטיב, צעקה, כנות שחורגת מבלדות יפות. גוב בחר שירים יפים, אבל אין משהו מיוחד בבחירת השירים הזו. התוצאה היא אישית אבל גם לא כל כך אישית בו בזמן. זה קשור גם בהפקה: ערן ויץ ויובל שפריר הם שניים מהמפיקים המעולים שבארץ, ואי אפשר להגיד שהם לא עשו עבודה טובה, אבל שניהם בדרך כלל מעדיפים (שפריר עם כנסיית השכל, ויץ למשל בפרויקט אבות ישורון),להדק שירים ככל האפשר, ליצור צלילים נפלאים - אבל לא לצאת מהקווים. זה היה יכול להיות יותר מוצלח אם גוב היה מחליט לצאת קצת מהקופסה.