אז על מה לדבר? על "באבא ג'ון", או לדבר על "זוכה פרס אופיר, באבא ג'ון"? נתחיל מהסרט.
במדינה כלשהי במזרח התיכון, ביישוב קטן ומבודד במדבר, חיה משפחה רגילה למדי שכוללת אב שעוסק בגידול תרנגולי הודו, אם ובן. זאת עבודה קשה, גידול תרנגולי הודו, והחיים דלים למדי. האב מייעד את בנו לרשת את מקומו כבעל הלול המקומי. הבן לא רוצה לגדל תרנגולי הודו, ומעדיף להיות מכונאי. זה, פחות או יותר, הכל. זה כל הסיפור מתחילתו ועד סופו. הוא קטנטן ופשוט. מעט אנשים, מעט התרחשות, אין טוויסטים.
הסיפור הקטן הזה מסופר טוב. את האב מגלם נאביד נגהבן (אבו נזיר מ"הומלנד" בשבילכם), שחקן אמריקאי שמביא למסך אב שהוא קשוח אבל אוהב, לא רשע מרושע אלא אחד שבאמת לא מבין למה הבן לא יכול ללכת בעקבותיו. האם זה לא חלום חייו של כל ילד לגדל תרנגולי הודו? ילדים לא תולים על קירות החדר שלהם תמונות של תרנגולי הודו מפורסמים? גם הילד, אשר אברהמי, עושה עבודה מצוינת בלי עודף מלודרמה הוא מורד בשקט ובלי צעקות. הלול והמשפחה המבודדים מצולמים נפלא על ידי עופר ינוב, ואילו היה אוסקר לצילום הטוב ביותר של כל הזמנים שמערב תרנגולי הודו, הסרט הזה היה צריך לקבל אותו.
אבל כל העסק הזה נשמע מוכר מאוד. אב שתלטן קשוח-אך-אוהב ובן מורד שלא ממשיך בדרכיו זה לא נשמע בערך כמו כל סרט זר, מאיראן או קמבודיה או סלובניה, שהוקרן בקולנוע לב אי פעם? לגבי רוב הישראלים, "באבא ג'ון" הוא "סרט זר" לכל דבר. ההתרחשויות בסרט מבודדות כל כך מהעולם עד שקשה לדעת בוודאות איפה, או מתי, הוא בעצם מתרחש. מלבד משפטים בודדים בעברית, למרות שמדובר במשפחה יהודית, כל הדמויות מדברות רק פרסית. מלבד סצנה אחת בבית הספר, נראה שלילד אין שום יחס לחברים או למכרים בני גילו. ואם נתעלם מזה שיש בסרט טלפונים קוויים סטייל בזק של שנות השמונים, הוא היה יכול להתרחש בכל זמן. כשהאח המצליח של האב, שעזב את השממה והתרנגולים לטובת חיים מודרניים יותר, מגיע לביקור, הוא לא מגיע מבאר שבע או מתל אביב, אלא מאמריקה. כאילו יש קו ישיר של טיסות מאמריקה אל קריית-תרנגול בהודו. מדינת ישראל לא קיימת בסרט הזה.
המינימליסטיות גם גורמת לסרט לחזור על עצמו. יש בסרט קונפליקט אחד ויחיד, האב נגד הילד, שמתברר כבר בשלב מוקדם מאוד של הסרט ומאותו רגע אין לו משהו חדש לומר עליו. במקום שהקונפליקט הזה יהיה נקודת מוצא לעלילת הסרט, הוא העלילה כולה. האב עדיין רוצה שהבן ינהל את הלול שלו, הבן עדיין לא רוצה, וזה גורם לסרט לחזור על עצמו וקצת לשעמם, גם אם בפרסית ובצילום יפהפה. למרות הכל, זהו סרט יפה ומשוחק היטב ונקודת פתיחה מצוינת לקריירה של הבמאי יובל דלשד.
ועכשיו הזמן לדבר על זוכה פרס אופיר, נציג ישראל לאוסקר, "באבא ג'ון", ועל כך שהבחירה הזאת, מה לעשות, נראית תמוהה מאוד. כי בתור יצירה אחת חיננית למדי, "באבא ג'ון" הוא בסדר גמור, אבל בתור מה שאמורה להיות פסגת הקולנוע הישראלי של השנה? הקולנוע הישראלי בצרות קשות אם זה המצב. ועם כל הכבוד, הכנות, הפתיחות והאמונה בצדקת האקדמיה, אי אפשר, באמת שאי אפשר, שלא לחשוד שהסרט זכה לכבוד הזה לא כי הוא הסרט הישראלי הטוב של השנה, אלא כי הוא נראה כמו תמצית מרוכזת של הנוסחאות שאמורות להביא סרטים לאוסקר הזר. והעובדה שהוא לא מדבר עברית אלא פרסית בטח תביא גם היא כמה כותרות באמריקה, כמו כל דבר שמכניס "ישראל" ו"איראן" לאותו משפט (אם זה השיקול, אפשר היה כבר לשלוח את "פלאפל אטומי"). ואם אלה הם אכן השיקולים שהביאו לו את הפרס, אז יש משהו מאוד עקום בפרס אופיר.
אבל זוהי אשמת האקדמיה, לא אשמת "באבא ג'ון". זו לא אשמתו של הסרט שהוא זכה. אל תכעסו עליו, הוא בסך הכל סרט קטן.
ומה אתם חשבתם על "באבא ג'ון"? ספרו לנו בתגובות