שום דבר לא נמכר טוב יותר מנוסטלגיה. הדרך הטובה ביותר ללבו של אדם עוברת דרך הדברים שאהב כשהיה ילד. למכור סרט שמבוסס על סדרה שמשודרת כרגע זה בסדר, אבל הרבה יותר יעיל למכור להם משהו שמבוסס על משהו שהם אהבו בתור ילדים. תשאלו את הדרדסים. אז אולי זה לא מפתיע שהסרט על פי "צמרמורת", סדרת הספרים ששיא תהילתה היה בשנות התשעים, הגיע דווקא עכשיו, כשאלה שגדלו על הסדרה עכשיו גדולים מספיק כדי לקחת את הילדים שלהם לקולנוע.
סדרת "צמרמורת" היא סדרה של ספרי אימה לילדים, שנכתבו כולם על ידי ר. ל. סטיין, אדם בעל קצב כתיבה על-אנושי. המבנה של כל הספרים די דומה הם תמיד כוללים גיבור/ה, נערים אמריקאיים, בדרך כלל באיזו עיירה נידחת או כפר מרוחק, שנתקלו במקרה במיני מפלצות מזוויעות ומאיימות, אבל בסוף ניצלו אחרי הרבה מאוד רגעים מאיימים, מעט מאוד אלימות ואפס הרוגים.
הסרט "צמרמורת" לא מבוסס על ספר אחד מתוך הסדרה, אלא על כולם. מסיבה חגיגית שאליה כולם מוזמנים, מה שנותן לו תירוץ מושלם לעלילה שבלונית לחלוטין: זה הרי לא אמור להיות מקורי, זה אמור להיות דומה למאה ספרים אחרים. אחד אחרי השני מגיעים הנער המגניב החדש בשכונה, הנער החנון, והבחורה ואז הדברים המפחידים. ברגעים הראשונים שלו על המסך, נראה כאילו ג'ק בלאק, שמגלם את ר. ל. סטיין עצמו, הוא אחד מאותם דברים מפחידים: כמעט אפשר לחשוב שהוא יעשה פה משהו שונה מהרוקר עם העיניים המטורפות שהוא עושה כל הזמן. אבל דקות מעטות נוספות איתו מתגלה שהוא בדיוק אותו ג'ק בלאק כמו בכל סרט אחר שלו, רק עם משקפיים.
סטיין סוחב איתו מחסן שלם של ספרי "צמרמורת" נעולים, שבכולם מפלצות שעלולות לקפוץ החוצה ולהתחיל להשתולל. ומכיוון שמה שעלול לקרות ב"צמרמורת" בדרך כלל קורה, הסרט הוא מסיבת מפלצות. הרבה דברים שייראו מוכרים למי שקראו את הספרים האלה קופצים מתוך הספרים, אחד אחרי השני, כדי לעשות "בו!" או שניים.
אבל יש דבר מוזר במפלצות: הן מפחידות יותר אחת-אחת מאשר בקבוצות. כשהעיסוק הוא במפלץ אחד ויחיד, נדמה שהוא בלתי ניתן לעצירה, והוא יכול להיות בכל מקום, אפילו בדיוק... מאחוריך! (הא הא הא), זה נחמד. ואז מגיע עוד מפלץ בלתי-ניתן-לעצירה, ואז עוד אחד. כשיש מאה כאלה, זה איכשהו כבר לא כל כך מטריד. כשהסרט מתמלא בשורה של שדים, רוחות, תפלצות, מפלצות, שטנים, ערפדים, אל-מתים ומפחידנים, הם הופכים להיות סתם גוש גדול וצבעוני של מפלצות באנימצה ממוחשבת לא משכנעת, שיכולות לעשות הרבה דברים נוראיים אבל משום מה לא עושות שום דבר חוץ מהרבה קולות מאיימים.
הכוכב הראשי בין המפלצות הוא סלאפי, בובת פיתום שמאוד מנסה להיות קריפי: יש לו קול מרושע והוא מופיע בכל פעם בפינה אחרת, למרות שאף פעם לא רואים אותו ממש הולך ממקום למקום. לומר שהוא מפחיד? רק אם לא ראיתם אף סרט אימה אחר אי פעם. "צמרמורת" הוא כמו רכבת השדים העתיקה ההיא בלונה פארק: מסלול קבוע מראש עם דברים שקופצים עליך מדי פעם, אבל שום דבר באמת מטריד, ומסלול ברור לגמרי מההתחלה ועד הסוף.
לקוראי "צמרמורת" המושבעים, בטח יהיה כיף לראות את "צמרמורת" ולהיפגש שוב עם כל הדברים שפחדתם מהם בילדות. אבל אם במקרה העדפתם את "אנימורפס" בזמנו, או שקפצתם מיד מהארי פוטר לסטיבן קינג, אין לכם הרבה מה לחפש בסרט הזה: הוא לא מפחיד, לא מצחיק, לא מקורי ולא מעניין.
ומה אתם חשבתם על "צמרמורת"? ספרו לנו בתגובות