לא הרבה שירים גדולים נכתבו בעקבות רצח רבין או זוהו איתו. אפשר למנות אותם על אצבעות שתי ידיים: כמה שירים של אריק איינשטיין ("האור בקצה", "קשה לכתוב דמעות", "זה פתאום נפל עליה" ו"שלום חבר"), "לבכות לך" של אביב גפן שנכתב עוד לפני כן בהקשר אחר, "חמדת אבות 2" של ענבל פרלמוטר, "חלום כהה" של אסף אמדורסקי שנכתב בעקבותיו, "הסתיו בלעדיו" של אחינועם ניני, "דוח רצח" של שלמה ארצי - אבל מעל כולם מנצנץ המאסטרפיס "הו רב חובל" - תרגום מונומנטלי של נעמי שמר לשיר של וולט וויטמן, ששרה מיטל טרבלסי בעוצמה בלתי נתפשת. היום יש מי שחושב אותו לקיטש, אבל קשה לחשוב על שירים נוספים מאותה התקופה שהפכו לקלאסיקה בן רגע. הפאתוס המתאר את רצח רבין כמותו של קברניט המוליך את ספינתו לאופק של שלום נגד כל המכשולים ובסוף משלם על כך בחייו, ובעיקר הכאב על כך, ליווה תחושות של רבים מאוד. "הו רב חובל" היה מפגש בין יוצרת בקנה מידה נדיר לזמרת חד-פעמית, מפגש על רצף שמתחיל במחווה ומסתיים במחווה, כשבאמצע שיר אחד יחיד ומיוחד.
מיטל טרבלסי נולדה ברמלה, עברה כילדה לשארם א-שייח' ופונתה משם עם משפחתה. את דרכה המוזיקלית היא התחילה בלהקת חיל חינוך בסוף שנות ה-80, שראשיתה במופע כושל שהפיק מתי כספי וכלל בין היתר גרסאות שקטות לשירי שלום חנוך. טרבלסי שרה שם את "אלה". באותם הימים נזרעו הזרעים לפריחת הרוק הישראלי בתחילת שנות ה-90, והקהל הגיב בהתאם. "אחרי עשרה מופעים הכל נזרק לפח. זה היה קצת 'יפה' מדי בשביל חיילי צבא הגנה לישראל. הם רצו רוק. הלהקה התפרקה ואז הביאו את אבי קושניר וגיא מרוז שיעשו מופע רוק כמו שהקהל ואנחנו רצינו", היא מספרת לוואלה! תרבות. לתוכנית החדשה של הלהקה קראו "רוק בירוק".
מלבד טרבלסי, אף מוזיקאי מוכר לא יצא מאותו מחזור, ולא היה עוד שום סימן שהיא תהיה החריגה בסטטיסטיקה הזאת. עד שבסוף השירות, במסגרת ראשונית של הלחנת שירי נופלים - זמן רב לפני ימי "עוד מעט נהפוך לשיר" - התחילה הלהקה לעבוד עם יוני רכטר, שבמקביל התחיל לעבוד על עיבודים למשדר המיוחד "על כל אלה" שהפיק הערוץ הראשון לכבודה של נעמי שמר. מפה לשם, טרבלסי התבקשה לבצע את "נועה", אחד השירים האישיים ביותר של שמר, שמוכר בביצוע של אריק לביא ולימים הושר גם על קברה. "יוני ביקש להביא אותי, העביר להם קטע וידאו והמפיקה (דליה גוטמן. נ.מ.) החליטה שכן. את נעמי פגשתי בפעם ראשונה במשדר עצמו - היא לא היתה מעורבת בשום חלק מהמופע. היא היתה גם קצת חולה אז".
"המדהים ב'נועה' הוא שהשיר הביוגרפי הזה נכתב כשהיא היתה בת 28, והיא צפתה בו את כל מהלך חייה", מסבירה ללי שמר, בתה של נעמי. "היא נולדה שם ואחר כך היא 'הרחיקה נדוד'. כבר בגיל 28 היא ידעה שהיא 'הרחיקה נדוד' אבל זה שהיא גם תיקבר שם - זה מאוד רחוק לדעת בגיל הזה. השיר התפרסם הרבה אחרי שהוא נכתב, והפך לשיר מאוד ידוע ומאוד מזוהה. אי אפשר לעשות ערב משירי נעמי שמר בלי 'נועה', מעבר לזה שמבחינה אמנותית הוא מאוד מיוחד ועמוק. בסוף יש הרבה מאוד נועות שנקראו על שם השיר הזה".
צפו במשדר "על כל אלה" במלואו:
"על כל אלה" היה מופע חגיגי מאוד בהשתתפות מיטב אמני ישראל. כמה מרגעי השיא של הערב זכו לכנפיים משל עצמם. הביצוע של גידי גוב ל"לילה בחוף אכזיב", שפתח את הערב, יצא באוסף שלו "שירים שהתפזרו". עוד זכורים הביצוע המונומנטלי של יהודית רביץ ל"אסיף (אסוף את המעשים)" וזה של אתי אנקרי ל"שירת העשבים". קטע נוסף מתוכו שאפשר היה להיזכר בו בשבועות האחרונים, היה המחווה של העיתונאי המנוח מוטי קירשנבאום, שקבע: "הרבה אחרי שכולנו כבר לא נהיה פה השירה של נעמי תמשיך ללוות את מה שיקרה וגם אם - בלי להיכנס לפוליטיקה - אבל גם אם תקטן הארץ בקצת, השירה הזאת שלה תעזור לעשות אותה שלמה".
ובתוך כל אלה, קצת אחרי שהמשוררת דליה רביקוביץ' התוודתה על הערצתה לשמר ולשיר "שבחי מעוז", מי שגנבה את ההצגה היתה חיילת צעירה במדי א' שהופיעה בפעם הראשונה בטלוויזיה ושרה את "נועה" בקול נמוך ועמוק בליווי פסנתר בלבד (רדה טורנוב) ובעיבוד רכטרי להפליא. המצלמה נדדה מדי פעם לשמר, ואי אפשר לטעות בחיוך שלה. "רבותיי, לחיילת המקסימה הזאת קוראים מיטל - ככה הדליפו לי מההנהלה, ותודה ליוני רכטר על העיבוד המקסים... יוני בדחילו ביקש יד חופשית ואני נתתי לו כי אני 'כעיוור אחריו אלך'...", אמרה שמר בסוף השיר. "מיטל פשוט כבשה את כל הלבבות, גם העיבוד של יוני נשמע כאילו פשוט - אבל כמו תמיד זה לא פשוט בכלל, הוא עשה כמה שינויים מאוד מתוחכמים ויפים", נזכרת ללי שמר, שנכחה באירוע. "כל התוכנית הזאת היתה מאוד מוקפדת. איכות נדירה של כל האמנים וכל המעבדים ואמא שלי מאד מאוד אהבה את זה, ועובדה שבהפקה של 'רב חובל' היא זכרה את מיטל. היא הרשימה אותי כמו את כולם, זה היה ביצוע מושלם".
בקרדיטים בסוף השידור, טרבלסי הופיעה כ"מיטל" בלבד, אבל מאה אחוזי רייטינג בערוץ יחיד עשו את שלהם ובין לילה טרבלסי הפכה לכוכבת. "זה היה שוק טוטאלי עבורי", היא מספרת. "למחרת היתה היסטריה תקשורתית מטורפת: אין כתב תרבות שלא התקשר, חברות התקליטים רק רצו להחתים. הלם די גדול". כל זה כמעט לא קרה, איך לא, עקב ביורוקרטיה צבאית: "אני כמעט ולא הופעתי שם. באותו היום המפקדת שלי קיבלה הודעה מקח"ר שהם לא מרשים לי להופיע בתוכנית. היתה איזו בעיה של קצין חינוך עם התקשורת ולהקות צבאיות ולאחר שבהקשר שלי הם נתנו אישור - ביום הצילומים התקשרו לומר שלא מאשרים, הפעם סופית. המפקדת הישירה שלי סירבה פקודה ואמרה לי: 'את הולכת להופיע, אותי זה לא מעניין', ואני הלכתי להופיע כשאני מקווה שלא עשו לה צרות".
זה היה המפגש הראשון של טרבלסי עם נעמי שמר והתחנה הראשונה בדרך לשיר שישנה את חייה. "בסוף 'נועה' ניגשה אלי מישהי ואמרה לי: את שרה נורא יפה ואני חושבת שאני צריכה ללמוד פיתוח קול'. זאת היתה חנה הכהן, ה-מורה לפיתוח קול, והמורה של כל המורות הגדולות. אני באמת התחלתי ללמוד אצלה והיא היתה חברה מאוד טובה של נעמי. לפעמים היו אירועים אצל חנה ונעמי היתה חלק מהקהל. חנה הכירה לי הרבה שירים שלה, היא היתה 'חונכת נעמי' בשבילי".
"מהו הדבר שהפך את לבבנו"
טרבלסי השתחררה מהצבא, התמהמהה בדרך לאלבום ובין היתר הצטרפה לתוכנית "שירים ומשהו" - אולפן זמר משירי ארץ ישראל שבצוות שלו היתה גם שרונה נסטוביץ' ("לא אומרת כלום" של מטרופולין), והנחה אותו עוד מכר ותיק של שמר - דודו אלהרר. טרבלסי גם השתתפה בסרט "זולגות הדמעות מעצמן". החיים זרמו על מי מנוחות עד אותו מוצ"ש ב-4 בנובמבר, 1995.
איפה היית באותו יום?
"הייתי בעצרת. נגמר הנאום ואנחנו הלכנו לסרט. הסרט רק התחיל ובסוף הפרסומות או ממש בהתחלה שלו, כל מיני אנשים התחילו לצעוק והתעצבנו עליהם שבאמצע הסרט הם דיברו. מישהו צעק 'ירו ברבין' וחשבנו לעצמנו 'איזה מין הומור נוראי, אנשים לא נורמלים'. פתאום עוד ועוד אנשים קמו וקלטנו שזה ממש לא היה צחוק. הסרט התרוקן תוך 20 דקות. הלכנו לכיוון הכיכר והכל חסום ובבלאגן. גרנו לא רחוק משם אז אחר כך היינו בבית מול הטלוויזיה, מרותקים לכל ניואנס קטן, ישבנו ובכינו ולא יכולנו לזוז. במשך תקופה של שבועיים כמעט לא זזתי מהבית".
בבית משפחת שמר הגיע לשיא חדש קונפליקט משפחתי. מצד אחד נעמי שמר, שהתנגדה להסכמי אוסלו והביעה תמיכה פומבית בגוש אמונים עוד בשנות ה-80, ומצד שני בתה ללי, מן הצד השני של המתרס הפוליטי. "אני התאבלתי באופן אישי מאוד על האירוע הנורא הזה. העניין הפוליטי ביני לבין אמא היה ויכוח מר, שכלל ריבים ודמעות. אתה לא מתאר לעצמך מה הלך פה בבית. כשרבין נרצח היא היתה בחו"ל באיזה סיבוב הופעות בארצות הברית והיא חזרה משם מזועזעת. אנשים מתקשים עד היום לתפוס את הניגודים באישיות שלה. למרות שהיא התנגדה למה שרבין עשה מבחינה פוליטית היא הסתכלה על כל האירוע הזה מזווית אחרת לחלוטין: היא ראתה את רבין הדמות ולא את רבין הפוליטיקאי. אפשר לראות את זה בהספד שהיא נשאה על קברו במלאת שנה למותו, לדעתי לבקשת לאה רבין. היא אומרת שם שהתהפך לה הלב. היא פתאום הסתכלה על הכל אחרת".
ההספד של שמר נפתח בשיר של יהודה הלוי "ה?י?ד?עו? ה?ד??מ?עו?ת", שהיה ידוע בלחן של חנינא קרצ'בסקי, וכלל את השורות "ה?י?ד?עו? ה?ד??מ?עו?ת מ?י ש??פ?כ?ם ו?י?ד?עו? ה?ל??ב?בו?ת מ?י ה?פ?כ?ם". "ככה שרנו בנעורינו בשני קולות", כתבה. "מהו הדבר שהפך את לבבנו ככה ב-4 בנובמבר? סיפורו של רבין הוא הסיפור של כולנו: הנער הג'ינגי בחולות תל-אביב הוא אנחנו. המפקד הצעיר של צבא היחפים בפלמ"ח הוא אנחנו. האיש שקבר כל כך הרבה חברים בדרך לירושלים הוא אנחנו... האיש שהאמין בצדקתנו באמונה שלמה, האיש שכל יום מחייו הבוגרים היה ש?ירו?ת, האיש שחלם להשאיר אחריו שולחן-חול נקי, ולהביא שלום בימיו, בזוכרו את כל אבדותינו, בכל שדות הקרב שלנו, האיש שסיפור חייו ומותו חובק בתוכו את סיפור חיינו ומותנו האיש שצנח על משמרתו בכיכר מלכי ישראל, מוקף תרועות-אהבה ופרחים ותקווה זה האיש שהפך את לבבנו, כלהט החרב המתהפכת. זה האיש שנצרב בזכרוננו כמ?כו?ת-אש, ושם יישאר".
"במקום לראות את מה שעשה, היא ראתה אותו מזווית אחרת: איש מסור שהלך לפי הערכים שגדלנו עליהם", מסבירה ללי שמר. "זה מרגש כי אלה הכל דברים שהם חלק ממנה וחלק מאיתנו בתור הילדים שלה. היא ראתה את המשותף וזה מעבר למה שהיא התנגדה לו. אני רואה פה בטקסט אותה לא פחות מאשר אותו. היא אמרה את זה על הקבר של רבין ללא פיסת נייר, פשוט עמדה ואמרה את זה. כיוון שמרדכי (הורוביץ, בעלה השני של שמר, נ.מ) לא הצטרף אליה לאירועים האלה אני זכיתי להיות בת לוויתה באירוע הזה, ומה אני אגיד, לראות את אמא אחרי כל מה שהיה בבית, כשאנחנו שותפות יחד לאבל מאוד עמוק, זה דבר שלא שוכחים. אני פרשנית קטנה, אבל בעיניי זה מסביר למה גם השירים שלה שורדים אפילו אצל אנשים שהיו מוכנים לעבור לצד השני כשהיו רואים אותה ברחוב. השירים שורדים כי ביסודם משהו משותף. באותו ערב ממש הושמע 'הו רב חובל' לראשונה".
"הו רב חובל" נולד מעט קודם לכן. במלאת שנה לרצח, ביקשה מנעמי שמר חברתה המפיקה דליה גוטמן שיר לכבוד משדר מיוחד בערוץ הראשון בשם "כבר שנה", במעמד משפחת רבין. שמר בחרה לתרגם ולהלחין את השיר האיקוני של וולט וויטמן, מגדולי המשוררים האמריקניים של כל הזמנים, "O Captain! My Captain!". השיר, חלק ממחזור שירים שעסק במלחמת האזרחים האמריקאית, נכתב בעקבות רצח נשיא ארצות הברית אברהם לינקולן, ופורסם לראשונה ב-"New-York Saturday Press" במין צירוף מקרים משונה, ב-4 בנובמבר 1865, 130 שנים בדיוק לפני רצח רבין.
שמר, כמובן, לא היתה הראשונה לגעת בשיר המפורסם הזה. ב-1965, מאה שנים לאחר שנכתב, הוא הולחן על ידי הזמרת האמריקאית קרולין הסטר, דמות בולטת בסצנת הפולק של הגריניץ' ווילג' בשנות ה-60. בסוף שנות ה-80, השיר זכה לתהילה כמוטיב מרכזי בסרט "ללכת שבי אחריו", בו גילם רובין וויליאמס את מר קיטינג, מורה לספרות כריזמטי ויוצא דופן. כך גם בסצנת הסיום המפורסמת כל כך שלו, ובפרודיה של "איש משפחה" עליה.
השיר תורגם לעברית כמה פעמים לפני שמר, על ידי שמעון הלקין ("הו קברניטי!"), ראובן אבינועם גרוסמן ויונתן בן נחום, אך העובדה הזאת לא הפריעה לשמר, כשיצא לה תרגום שכולו הקפדה על חריזה ומשקל מושלמים, בלחן דרמטי מאין כמותו. כך נולדה לה אחת מיצירות המופת הגדולות האחרונות שלה, וכנראה אחת הגדולות שבהן בכל מכלול היצירה שלה. לצורך הביצוע, אחרי ששקלה אמנים מוכרים רבים, היא בחרה בטרבלסי, אחרי שלא היו בקשר כמעט מאז הביצוע של "נועה".
"לאה רבין בכתה מולי, אני לא יודעת איך הצלחתי לשיר"
"פנתה אליי דליה גוטמן מטעם נעמי", אומרת טרבלסי. "שלחו לי את השיר, ואני אמרתי שמתאים לי - כמובן שלא ידעתי מה יקרה עם השיר הזה. בדיוק כמו עם 'נועה', מה שקרה היה רחוק מהמחשבות שלי. אמרתי שזה המעט הכי קטן שאני יכולה לעשות בהקשר של הדבר הנורא הזה. עשינו חזרות עם נעמי בבית שלה. היא היתה אשה מאוד עניינית מצד אחד, שדייקה בכל ניואנס ולא היה מקום לאימפרוביזציות אישיות ודברים כאלה, ומצד שני הכל תוך כדי המון הומור. זה היה בכל פעם מפגש של שעה. אחר כך נפגשתי עם ירון בכר שכתב את העיבוד של השיר ונעמי גם הגיעה לאחת החזרות. נעמי בדרך כלל לא התעסקה עם ההרמוניות של השיר. היא לא התעקשה עליהן - זה אף פעם לא היה כמו אצל סשה ארגוב שאי אפשר היה לשנות כלום. היה רק איזה אקורד אחד שממש הפריע לה, הם התעקשו שניהם ובסוף כמובן שהיא ניצחה שם".
התוכנית שודרה במקביל לעצרת המרכזית בכיכר רבין, וטרבלסי באה לשיר בקולה הרועד והמדויק להפליא, כשמולה יושבים בני משפחת רבין, בהם אלמנתו לאה והנכדה נעה בן ארצי. "הם היו שם בזמן השיר, בכו מולי. היה לי מאוד קשה לשיר מולן ואת זה אני מאוד זוכרת. אני לא יודעת איך הצלחתי בכלל", היא נזכרת. "המנחה קרא בשמי, וקרא לי תמר טרבלסי. יש לי קרובת משפחה עיתונאית בשם הזה (הכוונה לתמר טרבלסי-חדד, כתבת "ידיעות אחרונות", נ.מ.) אז מדי פעם יש אנשים שקוראים לי תמר. ואני בתוך הסיטואציה לא הרגשתי שנכון לתקן אותו ביום כזה חשוב ועצוב, שאני אתעסק עם זוטות כמו השם שלי".
גם הפעם הביצוע של טרבלסי התפשט כאש בשדה קוצים. "כל תחנות הרדיו פנו - בלי קשר אליי בכלל - ישירות לרשות השידור וביקשו את ההקלטה בשביל להתחיל לשדר. למחרת זה היה בכל תחנות הרדיו. קיבלתי אז המון הופעות ואנשים ברחוב היו ניגשים כולם ומתחילים להגיד כמה שהם בכו. מבחינת הקהל מיטל זה 'רב חובל'. אחד הדברים שהיממו אותי תמיד היה שמזמינים אותי להופיע בראש השנה או פורים, נגמר המופע ואומרים לי 'את לא הולכת בלי רב חובל'. לא הבנתי - זה חג! זה לא משנה להם. אני מתייחסת לזה כשיר שיש בו אבל והוא קשור לנושא קשה, אבל הם רוצים אותו כחוויה שמחברת אותם לזיכרון".
גם לשמר הגיעו תגובות נלהבות. הזמרת יפה ירקוני כתבה לה במכתב נרגש וקצר על אירועי אותו היום: "אני לא מטלפנת כי אני יודעת שלא אוכל לנהל אתך שיחה היום מבלי לפרוץ בבכי, ואני לא יודעת לדבר כשאני בוכה. שמעתי את השיר הנפלא שכתבת, ראיתי אותך מספידה את רבין ובכיתי איתך. את הכנה מכולם, הגדולה מכולם - והערצתי אלייך גדולה".
"אני באתי לעולם לגעת באנשים"
ההצלחה של "הו רב חובל" היתה פנומנלית, מין רגע שבו שיר הופך להיות גדול מסכום חלקיו. יש מקרים שהצלחה קיצונית כזאת, שזיהוי כה מוחלט בין שיר למבצע, פוגע בחומרים החדשים שלו. הקריירות של שפיות זמנית או נמרוד לב הן דוגמאות למצב כזה. זה היה במידה רבה גם המקרה של טרבלסי. רק שנתיים אחרי "הו רב חובל" יצא סוף סוף אלבום הבכורה, "נשאר לי שיר", בהפקת אלון אולארצ'יק ובהשתתפות יוצרים כיהונתן גפן, מאיר בנאי, יוני רועה ומיקי גבריאלוב. "הו רב חובל" צורף כבונוס, אבל זה נראה כאילו הרכבת יצאה כבר מהתחנה והאלבום לא זכה להצלחה המצופה (כמה אלפי עותקים נמכרו ממנו). שילוב של חוסר מזל, תזמון גרוע, מעט פרגון מהתקשורת, התנהלות בעייתית וכמובן הצל הענק שהטילה ספינת רב החובל, פגעו בו. למעשה, טרבלסי הופיעה עם צאת האלבום פעם אחת בלבד, לאחר שהחליפה משרדים ומנהלים באמצע הקמפיין לקידום האלבום.
במקביל, ככל שהקמפיין לקידום האלבום קרטע, היא הוזמנה שוב ושוב לאולפני הטלוויזיה, לשיר בכל הזדמנות שירי מגל וחרב. "אחרי שיצא 'רב חובל' היו שנתיים של פיגועים, וגם אחרי זה, היו מזמינים אותי כל פעם לבוא להופיע עם השיר הזה ואני לא יכולתי לסרב", היא מספרת. "היו שנתיים שלמות שהייתי פעמיים בחודש בטלוויזיה עם שירי זיכרון ואחרי שנתיים התעוררתי ואמרתי די - את עומדת בפני עצמך, ויותר לא הגעתי לעשות תוכניות כאלה. האסוציאציה מקשרת אותי לאבל. עשיתי את זה באהבה אבל זה לא עשה טוב לקריירה שלי".
עם שמר שמרה על קשר רופף, בעיקר סביב הופעות באירועים משותפים של שירי ארץ ישראל. "אז נחשפתי עוד לפן המצחיק שלה. היא היתה אשה מאוד שנונה. על כל מילה היה לה משפט שהוא גם מצחיק וגם קצת ציני. אני מאוד אהבתי אותה. לא הרגשת שהיא 'הנעמי שמר'. היא היתה ככל האדם איתנו בנסיעות ובהופעות". כך עד למותה של שמר בקיץ 2004.
איך קיבלת את הידיעה על מותה?
"ידעתי שהיא חולה כמובן, אבל זה היה בשבילי אבל גדול. היא נפטרה בסמוך לכל מיני אנשים גדולים אחרים. חשבתי לעצמי שהיא מדור היוצרים הכי גדולים שהיו פה, ומבחינתי היא יחד עם ארגוב, וילנסקי, אורלנד, זעירא והיא האחרונה שנשארה מהם. מעבר לאבל שלי, זה היה עצב על תרבות שהולכת ונעלמת. הייתי גם בהלוויה. הייתי בקשר לפני הלוויה עם דודו (אלהרר, חברה הקרוב של שמר ששר בהלוויה על קברה, נ.מ.) והוא אמר שהוא התלבט אם אני אשיר איתו, אבל בסוף מכיוון שהם תכננו יחד, הוא והיא, את הלוויה, היה ברור שהוא ישיר את הכל".
באותו זמן ממש, טרבלסי סיימה להקליט אלבום שכולו משירי נעמי שמר שנתקע בגלל טעות הגיה בודדת. היא עוד הספיקה להעביר אליה הודעה על כך דרך אלהרר, אך לא לדבר איתה אישית. עם מותה של שמר, כתבה טרבלסי למשפחתה מכתב ניחומים ובו שיתפה מתחושותיה: "אני חייבת לנעמי תודה גדולה. היא נתנה לי מתנה אדירה ואני מודה לה על כך יום יום. למרות שהתחלתי את הדיסק מזמן, לא הספקתי לבקש את ברכתה של נעמי, שאני מקווה שהיתה אוהבת את הרעיון, ולכן היום אני מבקשת אותה מכם, בתקווה שתאהבו את מה שתשמעו. אני לא יודעת אם הצלחתי להביע במילים את צערי הגדול, אהבתי אותה ואמשיך לאהוב". בנה של שמר, המוזיקאי אריאל הורוביץ, נתן את ברכת המשפחה, אבל לבסוף האלבום שהיה מוכן כמעט לחלוטין פשוט נגנז. "אמרתי שעכשיו אין מצב שאני אוציא את זה, כי יחשבו שאני רוקדת על קברים, אז פשוט שמתי את זה בצד ואמרתי שאולי באחד הימים אני אמצא את זה". רק סדרת מופעים משירי משוררים בשיתוף מוטי זעירא, שלפני כמה שנים הולידה אלבום עם מיטב הביצועים מתוכה, הביאה אותה לתקן את הטעות ולשחרר סוף סוף את האלבום, "שירת נעמי", כמעט עשור לאחר שהוקלט.
כך הסתבך לו עוד פרק בקריירה המפותלת של טרבלסי. אחרי מופעים משירי המשוררים, מחווה למרסדס סוסה, ערבי זמר שונים שאת חלקם תוכלו למצוא בלילות של הערוץ הראשון וגיחונת בעונה השנייה של "דה וויס" ("זה היה קצת מגוחך להיות בסיטואציה שאני עומדת מול אנשים שאני נמצאת איתם על הבמות"), רק עכשיו, מעל ל-20 שנים מאז שפרצה כחיילת, היא תוציא בקרוב את אלבומה השני, תולדה של כל מיני אירועים בחייה בשנים האחרונות, בהם תהליך גירושין. "אני באמת עבדתי עליו הרבה זמן, אספתי חומרים שאת רובם כתבתי. היו לי כל מיני עיכובים רגשיים, עיכובים כספיים ובעיקר איזה פחד להתמודד עם הביקורת על שירים שלך שאתה מוציא. זה היה משהו שמאוד קשה לי איתו. יותר מדי שנים הייתי בצד שרק מבצע, הקהל מבקש ממני את זה וזה הדבר שאני הכי רוצה בשביל עצמי. עכשיו שום דבר לא יעצור אותי".
לקראת סוף השיחה שלנו אני שואל את טרבלסי האם היא מצטערת על עצם הקלטת השיר, שאולי מנע מהחומרים האישיים שלה להצליח. היא מוחה נחרצות. "ממש לא. זאת היתה זכות ענקית מבחינתי, מתנה ממש גדולה. אני חושבת שהאשמה היתה בעיקר בי", היא מודה בכנות. "עד שאני לא אעשה משהו אחר, אנשים ימשיכו להרגיש את זה. אני מקווה שהאלבום החדש יצליח להביא משהו אחר ממני לקהל. אני יודעת שלעולם אני אשאר מזוהה עם 'רב חובל', אני מקווה שגם עם משהו אחר, למרות אהבתי לשיר ולכל מה שהוא כולל בתוכו. אנשים עדיין באים ואומרים 'אני רואה אותך ומתחיל לבכות'. מה שאני באתי לעשות בעולם זה לגעת באנשים ואם זה בדרך הזאת, אז זכיתי. אני רק מקווה שתהיה לי הזדמנות נוספת".