בימים אלו אני נמצא בעיצומה של קריאת הספר "Yeah Yeah Yeah - The Story of Modern Pop", שבהתאם לשמו מספק מבט מקיף ושאפתני כמעט על כל ז'אנר ותת ז'אנר מוזיקליים ב-60 השנים האחרונות. הסופר - העיתונאי והמוזיקאי ("סנט אטיין") בוב סטנלי כנראה מתוך רצון לתת מבט רטרוספקטיבי מעמיק ולא משוחד, בחר לסיים את סיפורו בתחילת שנות ה-90. אולי ספר ההמשך יקדיש פרק להתפרצות המחודשת של הרוק בעשור הקודם תחת המיתוג המחודש והשנוי במחלוקת כ"אינדי", אבל התייחסות אליה, ברמיזה, מופיעה בפרק שממוקם בתחילת שנות ה-80: הפרק על הפוסט-פאנק.
הפרק סוקר בענייניות את עליית הגל המוזיקלי החדשני והרדיקלי דאז, שהתעלם מקונבנציות רוקנרול מוכרות ולראשונה ב-20 שנות מוזיקה פופולרית הציע משהו שנשמע אחר לגמרי. גיבורי הפרק הם איאן קרטיס מג'וי דיוויז'ן, מארק אי סמית מהפול, רוברט סמית מהקיור ובונו מ-U2. באותה התקופה האמינו שמכל השמות המוזכרים לעיל, יהיו אלה חברי ג'וי דיוויז'ן שיצליחו לכבוש את העולם, אבל לאיאן קרטיס היו תוכניות אחרות (למעשה הוא התאבד עוד לפני צאת האלבום השני). צחוק הגורל הביא לכך שדווקא בונו הוא זה שזכה בסופו של דבר להצלחה עולמית פנומנלית.
שאר להקות התקופה נשארו גיבורות שוליים ולסאונד שהמציאו בסוף שנות השבעים לקח יותר מ-20 שנים לחלחל עד שפרץ מחדש בתחילת שנות ה-2000. מהי אינטרפול אם לא גרסה עגולה לסאונד השטוח של ג'וי דיוויז'ן? מהי קייזר צ'יפס אם לא הצד המאני של הדיפרסיה הקיורית, ומהי בלוק פארטי אם לא גרסה עתידנית של גאנג אוף פור? לראשונה אחרי שני עשורים של פופ מסחרי ורוק קלאסי, הסאונד של להקות הפוסט-פאנק חווה תחייה אמנותית ומסחרית אמיתית.
כטבעם של גלים ז'אנריים גם הגל הזה שכך ומעניין לבדוק את הכיוונים שלקחו אותן להקות. המקבילות האמריקאיות, קינגס אוף ליאון והקילרז, הבינו באיזה צד של הלחם מרוחה החמאה וניפחו את הסאונד שלהם לממדים האצטדיונים של בונו וחבריו. להקות אחרות שקעו למעמד קאלטי (אינטרפול), ארטיסטי (פרנץ פרדיננד) או התפיידו לגמרי (קריאה מומלצת ומפכחת היא הכתבה של ה-NME שתיארה את העבודות האפרוריות של כל מיני הרכבים בעלי להיט אחד שאותו עיתון בדיוק הילל לפני עשור). אבל מקרה המבחן שלנו הפעם הוא בלוק פארטי.
השנה צויין עשור ל-"Silent Alarm", אלבום הבכורה המופתי. כלהקת גל שני (פרנץ פרדיננד והליברטינז היו שם לפניה), קיבלתי את פניה בחשדנות. גם הנאמנות של חברי בלוק פארטי לאסתטיקת הפוסט-פאנק הפכה את אלבומם לקשה לפיצוח, אבל מרגע ששקעתי פנימה התגלה לפני אחד האלבומים היפים והמקוריים ביותר של התקופה. כגודל החשדנות כך גם היתה האהבה.
האלבום השני שיצא בשנת 2007, "A Weekend in the City", עוד שמר על הרמה של קודמו, אבל זו ירדה בהדרגתיות בשני האלבומים הבאים ("Intimacy", 2008 ו-"Four", 2012). את "Intimacy" עוד אפשר היה להאשים בעודף שאפתנות, וניסיון להישמע פי אלף יותר בלוק פארטי, דבר שהפך את ההאזנה שלו למאתגרת ומעיקה אבל האחרון היה פשוט *עוד* אלבום של בלוק פארטי. בסדר כזה. וזה באמת כבר בלתי נסלח.
השיר החדש שבלוק פארטי הוציאה לאחרונה, "The Love Within", נשמע כאילו נכתב אחרי ישיבת "הלהקה - לאן?". השאלה עד כמה הלהקה היא השתקפות של הסולן וכותב השירים שלה או סך כל נגניה היא אולי נצחית בהיסטוריה של הפופ, אבל קריטית במקרה של בלוק פארטי. גם אם התאהבנו בקולו ובכנותו של הסולן, קלי אוקרקה, הרי שכבר בחצי הדקה הראשונה של השיר "Like Eating Glass" שפתח את אלבום הבכורה שלהם היתה ברורה השפעתם של המתופף מאט טונג והבסיסט גורדון מואקס שעזבו את ההרכב.
חסרונם מורגש בשיר החדש. אולי זו ההיררכיה הטבעית שבין חברי להקה מייסדים לחדשים ואולי זו היתה ההזדמנות של אוקרקה "להשתלט" על הסאונד של הלהקה. מי שעוקב אחר פועלו העצמאי מכיר את הנטייה שלו לכיוון הקלאבי-אלקטרוני. נטיה שאו?זנה כנראה על ידי שאר חברי הלהקה, ובכך הפיקה את הסאונד המזוהה של בלוק פארטי. עם "The Love Within" וההוק האי.די.אמי הכה אמריקאי שלו, נשמע כאילו הלהקה החליטה, באיחור מסוים, מה היא רוצה להיות בעשור השני לחייה. השיר לא רע, ואת האלבום המלא עוד לא שמענו, אבל נדמה שהלהקה שהחלה בהשוואות מחמיאות לגאנג אוף פור, ויתרה על מעמדה כלהקת קאלט ועל הכבוד המפוקפק שבצדו ובחרה בדרך הקומוניקטיבית-אצטדיונית שהתווה בונו. אם יצליח להם? רק הזמן יגיד.