אחד האלבומים המעניינים שיצאו לאחרונה, גם אם לא אחד מהטובים ביותר, שייך לשיתוף פעולה די נדיר. הוא נדיר מעצם היותו אלבום של שתי להקות פעילות שהחליטו להקליט אלבום ביחד כלהקה שלישית מאוחדת. הלהקות הן פרנץ פרדיננד, רביעייה סקוטית שרק בשנה שעברה חגגה עשור לאלבום הבכורה המצליח שלה, וספארקס, צמד האחים רון וראסל מאאל מקליפורניה, שפועלים יחד מתחילת שנות השבעים. ההרכב קרוי בפשטות כראשי תיבות של שמותיהן: FSS. יש הגיון וצדק בשילוב הנ"ל: המטען המוזיקלי של ספארקס טבוע עמוק בד. נ. א. של פרנץ פרדיננד, שמצדם לקחו את ההשפעות הללו וגיבשו אותן לכדי הצלחה בינלאומית. הצלחה שבזכותה נדלק היום זרקור מחודש גם על ספארקס, שהתבססה לאורך ההיסטוריה בעיקר כ"להקת קאלט" (הגדרה מכובסת ללהקה שאהובה על מעטים).
ההיכרות הראשונית נעשתה ממש בתחילת דרכם של פרנץ פרדיננד עם הלהיט "Take Me Out". האחים מאאל אהבו אותו, וכששמעו שהם נמצאים ברשימת ההשפעות של הסקוטים הלוהטים, הציעו להם לעשות משהו יחדיו. בראיונות אחרונים סיפר אלכס קפרנוס, סולן פרנץ פרדיננד, שהאחים מאאל שלחו להם כבר אז, באירוניה אופיינית, את השיר "Piss Off" - שיר שמצא את דרכו לאלבום החדש. שיתוף הפעולה נדחה כי באותם ימים היו הפרדיננדים "מאוד עסוקים" (הגדרה מכובסת ללהקה שנמצאה על סף פריצה מטאורית ולא היה לה זמן לשיתופי פעולה עם להקות קאלט). 11 שנה אחר כך בצירוף מקרים מופלא הגיעו שתי הלהקות להופיע (בנפרד) בסן פרנסיסקו. האחים מאאל פגשו את קפרנוס במקרה ברחוב והקשר ניצת מחדש.
פרנץ פרדיננד של היום לא נמצאת באותו מקום שהיתה בו לפני 11 שנים ואחת הסיבות לכך היא שחוץ מהזמן שחלף לא השתנה בה הרבה. האלבום הראשון שלהם כבש את העולם בסערה כאשר הכניסו שיק בריטי לגל הפוסט-פאנק, שהובל בזמנו בעיקר על ידי להקות אמריקאיות כמו הסטרוקס ואינטרפול (גל שהם מתנערים ממנו אבל בעיה שלהם). האלבום השני שלהם המשיך באותו קו והיה מצוין. גם השלישי מ-2009. גם הרביעי משנה שעברה. פרנץ פרדיננד המשיכו ליצור אלבומים טובים, אבל למעט אלבום הרמיקסים "Blood", שכלל גרסאות אלקטרוניות לשירים מאלבומם השלישי, הם המשיכו ליצור "אלבומים של פרנץ פרדיננד". אם אתם מעריצי הלהקה (וגם אני כזה) ואתם זועקים "נו, מה הבעיה עם זה?", אז דבר ראשון אתם צודקים, ודבר שני יש להקות שהוכיחו שאפשר לשמור על המרכיב הייחודי של הלהקה מבלי לעמוד במקום ולהישמע אותו הדבר. אם אתם מחפשים דוגמה, במקרה במקרה יש להקה שיכולה לעזור לנו. קוראים לה ספארקס.
האחים מאאל החלו ליצור מוזיקה יחד ב-1971. מבחינה צורנית הם אולי האבטיפוס לצמדים מוזיקליים שכוללים סולן מוחצן ונגן שתקן (פט שופ בויז, אירייז'ר, TYP, קוקו וסטיב), מבחינה תכנית האזנה לספארקס של הסבנטיז, של האייטיז ושל הניינטיז יכולה בהחלט לבלבל. למעט מאפיינים קבועים שחוזרים על עצמם, כמו קול הפלאצטו וההגשה התיאטרלית של ראסל או סגנון נגינת הקלידים של רון, ספארקס בהחלט ידעו להתאים עצמם לנוף המוזיקלי המשתנה. בשנות השבעים הם היו להקת גלאם-רוק בהרכב מלא שהלהיט הבולט ביותר שלה (עד היום כנראה) היה "This Town Ain't Big Enough for Both of Us" מ-1974. ב-1977 הם השילו את הלהקה ובראו עצמם מחדש כצמד, אבל גם בפורמט החדש ואולי דווקא בגללו הם תמיד הצליחו להגמיש את עצמם לרוח התקופה. רוח הדיסקו של "The Number One Song In Heaven" מ-1979 מזכירה רק במעט את הסינתפופ האייטיזי של "Cool Places" מ-1983, אם להשוות בין שניים מלהיטיה הגדולים.
ב-1994 היה להם להיט נוסף, שכיכב גם ב-MTV אירופה שקלטנו כאן וגם במחוזות עופר נחשון ברשת ג', "When Do I Get To Sing My Way". מה שמייחד אותו זו הפקת היורו-דאנס הדי טראשית שהיתה אופיינית כל כך לתקופה ולאזור הגיאוגרפי שבו הצליחה. הפקה שבאמת היה קשה להאמין שהגיעה מלהקת רוק מקליפורניה. במונחים של חטיבת ביניים, הספארקס בחרו, או לפחות מצאו את עצמם, בצד הלא מקובל של הכיתה.
והנה הם משתפים פעולה עם הילדים המקובלים. לפחות מי שהיו כאלו לפני עשור. עבור פרנץ פרדיננד מדובר בתזמון מושלם לשת"פ כזה. האלבום האחרון שלהם זכה לביקורות פושרות גם אם קצת קשה היה להגדיר מה בו "לא בסדר". כהרכב שלמרות אופיו כלהקת אינדי יכול בהחלט לתפקד כלהקת איצטדיונים (ראיתי אותם בהופעה ונפלתי מהרגליים), הם פועלים מול עולם מוזיקלי משתנה שקצת השתעמם ממנה. מהבחינה הזו, מבלי לנסות לנבא כיצד ישמעו בעתיד, הבחירה לעשות "פסק זמן" ולהקליט אלבום עם להקה אחרת תחת שם שונה היא החלטה נהדרת. האלבום בעצם נשפט כיצירה שונה, מחוץ לזמן, מעוטרת בהילת הקאלט האמנותית של שותפיהם. ספארקס מצדם זכו לתחייה מחודשת, אם לא אמנותית (הם לא מפסיקים לעבוד, רק בעשור הקודם הוציאו חמישה אלבומים) אז לכל הפחות תקשורתית. בכלל העובדה שמדובר באלבום מאוד ספארקסי בסגנונו - פשוט כזה שנכתב והוקלט עם להקה עובדת ומהודקת - יכולה לעשות להם רק טוב כשיעלו אותו לבמה (ראיתי את ספארקס לבד בהופעה ונפלתי משעמום).
השירים עצמם רוויים הומור ואירוניה (שיר מפתח באלבום נקרא "Collaborations Don't work"), כאלו שמאפיינים את שתי הלהקות באופן שקשה לפעמים להבחין מתי ספארקס נגמרים ופרנץ פרדיננד מתחילים. אם בכל זאת צריך להכריז על דומיננטיות מסוימת היא מגיעה מכיוונו של ראסל מאאל. כנראה שהוותק מחייב. האלבום של FSS ארוך ומכיל רגעים מוצלחים יותר ופחות, אבל עבורי הוא החזיר את האמון וההערכה לפרנץ פרדיננד, ובו בזמן שלח אותי לחפור בדיסקוגרפיה המגוונת והמרתקת של ספארקס. כנראה שעשה בדיוק את מה שהוא אמור היה לעשות.