טוקבקים רבים כבר נכתבו לאחרונה ועוד ייכתבו לנוכח יום הזיכרון ליצחק רבין. בתחתית כל כתבה שמפורסמת לציון יום הירצחו ניתן למצוא המוני תגובות שגם אחרי עשרים שנים עדיין לוהטות מחמה ואיבה. ואלה הן רק אלה שאושרו - הרעל האמיתי עדיין קיים ורוחש מתחת לפני השטח הלא נעימים גם ככה.
רבים מאותם שוטמים ימשיכו לעשות זאת, אבל כדאי להם בכל זאת לצפות ב"רבין במילותיו שלו". הגם שממש אינו מושלם, סרטו של ארז לאופר ("לס מואה טמה" זוכה פרס אופיר, הסדרה המלבבת "יורים ושרים" על תולדות הלהקות הצבאיות) עושה עבודה טובה ומרגשת בלצייר את יצחק רבין על גווניו גם עבור מי שלא מסכים עם דרכו. קודם כל אדם, לאחר מכן איש רב זכויות ולבסוף מנהיג. המטרה הזו מושגת על ידי שימוש כמעט אך ורק בעדויות של רבין עצמו - אם בקולו במסגרת ראיונות שונים ואם בהקראת מכתבים שכתב. כל אלה מגובים בצילומי ארכיון שחלקם מדהים ממש, גם כאלה שבהם הוא מככב וגם כאלה שפשוט מהווים אילוסטרציה רבת עצמה לחיים בארץ ישראל מימי טרום הקמת המדינה והלאה. אלה כוללים למשל לראשונה צילום וידאו של רבין כקצין בשנת 1949, צילום במצלמה ביתית של תייר אמריקאי, ואפילו את הלווית אמו כשרבין היה נער.
הרגעים האישיים הם היפים ביותר בסרט. רובם מרוכזים בחלק הראשון ונוגעים ליחסיו עם אביו ואחותו - תיאור על כך שהאב נעצר על ידי הבריטים בגלל הפעולות המחתרתיות של הבן, אבל לא כעס עליו אלא הבין וקיבל זאת, או מכתב שנון ומשעשע שיצחק שלח לאחותו כאשר רגלו היתה שבורה באמצע שנות הארבעים. אבל גם בחלק השני ישנם רגעים כאלה, כמו הריקוד שכפתה עליו הגברת הראשונה בטי פורד למרות שאינו יודע לרקוד בעת מפגש בבית הלבן כשהיה שגריר, או התבטאות מלאת צער שלו בנוגע לכך שילדיו לא רואים אותו מספיק. אלה הדברים שמפיחים רוח נוגעת ללב בדמותו, והופכים אותה לשלמה.
מעבר לכך ישנם כמה נרטיבים מעניינים ומעט נשכחים בסרט. הבולט שבהם הוא חתירתו של רבין לשלום עם המצרים כאשר היה ראש ממשלה בשנות השבעים - מאמצים שאת פירותיהם קטף מאוחר יותר מנחם בגין, שהתנגד להסכם כאשר רבין ניסה להשיג אותו. מאוחר יותר נאלץ רבין להתפטר בגלל שרעייתו השאירה חשבון בנק פעיל בארה"ב אחרי שכבר סיימו שם את שליחותם. קשה לא לגחך בעצב לנוכח הימים האבודים האלה, שבהם אפילו מראית עין של שחיתות היתה עילה להתקוממות העם ולהתפטרות איש ציבור.
זו רק אחת מהדרכים ש"רבין במילותיו שלו" מציבה מראה מול עיני הצופה. דרך נוספת, מהותית יותר, מגיעה בתחילת כל אחד משני חלקי הסרט - ריאיון של רבין בשחור לבן, שבו הוא מתייחס לסוף דרכו כראש ממשלה ב-1977. "זה סוף עצוב", הוא אומר בגילוי לב, "...אני חושב שמדינת ישראל אולי איבדה את ראש הממשלה שהיה לו סיכוי טוב יותר מכל אחד אחר לקדם את השלום ולמנוע את המלחמה".
אבל המראה הזו מעוקמת מעט. בסופם של כמעט-שעתיים קשה שלא לתהות דווקא על מה שנותר מחוץ ל"רבין במילותיו שלו". ליתר דיוק - מדוע נותר בחוץ. ישנו בסרט פירוט של משימות רבות בקריירה הצבאית של רבין, מה שמדגיש עוד יותר את היעדרה של פעולה מפורסמת אחרת שמוטב היה לנבור גם בה. כמובן, רבות כבר סופר על אלטלנה, אותה חרב שימנים קיצוניים מצדיקים בה את רציחתו של רבין עד היום, ועדיין, הימנעות מ?נתח כל כך שנוי במחלוקת משחקת לידיהם של אותם טוקבקיסטים. מה הסרט הזה מסתיר, בעצם, ולמה? מה עוד הוא משמיט?
ההתעלמות הזו פוגמת בסרט והופכת אותו לגלעד שאין לנו אלא להסיק כי הוא מיופה. אמנם מעניין ומרגש, אבל נמנע מרגעים מעט קשים שעלולים לפגום בהילת הקדושה והנבואה שהסרט מקפיד לטפח.
קטנה
לא נעים להגיד, אבל המוזיקה המקורית של יהודה פוליקר לסרט נשמעת כמו משהו שנמלט מפסקול לסרט טלוויזיה של הערוץ הראשון בשנות השמונים. מזעזע.
החלק הראשון של "רבין במילותיו שלו" שודר אתמול, שלישי, ב-yes דוקו. החלק השני ישודר הערב ב-21:00.