מישהו להזדהות איתו: 5 אנטי-גיבורים ספרותיים שאי אפשר לא לאהוב

לא קשה למצוא נקודות דמיון בין קטניס אוורדין, ג'ק ראיין, רוברט לנגדון או דאינריז טארגאריין: כולם יפים, כולם חכמים, כולם חזקים, כולם מוכשרים, כולם מצפוניים וכולם יודעים לעשות את הדבר הנכון, או לפחות את הדבר המוסרי. גיבורים ספרותיים מושלמים זה יופי של דבר – הם קלים לעיכול, מהווים דוגמה לחיקוי, לא מאתגרים את הקורא ובאופן כללי די נחמד איתם. הבעיה היא שבמקרים לא מעטים הם גם די משעממים, צפויים, חד-ממדיים וצדקנים, שלא לומר מעצבנים. אחרי הכול, הם תמיד יהיו טובים, נאורים ומוצלחים יותר מאתנו, והמעלות שלהם יאירו באור שלילי את שלל המגרעות האנושיות והמבישות שלנו.

בדרך כלל הרבה יותר כיף עם ידידיהם האנטי-גיבורים. אותן דמויות פגומות ומצולקות, נרגנות ותככניות, קמצניות וחמדניות, עצלניות ושקרניות, עייפות ומדוכאות או סתם רופסות וחלשות. בקיצור, בני אדם כמוני וכמוכם. למרות שלל המגבלות הפיזיות, הנפשיות או המוסריות שלהם, מצליחים האנטי-גיבורים לזכות באהדת הקוראים דווקא בזכות התכונות השליליות האלה, שבדרך כלל מגיעות בתוספת מידה בריאה של ספקנות, ציניות והומור עצמי, ופעמים רבות גם לב טוב ורחום שמסתתר מאחורי החזות העוקצנית. אז לרגל תקופת אחרי החגים המשמימה והמבורכת אספנו בשבילכם חמש סדרות ספרים פופולריות עם שישה אנטי-גיבורים שתאהבו לאהוב. כי כמו שאומרים, בחורים טובים גומרים אחרונים.

במבט ראשון ליסבת סלאנדר תיראה לכם כמו נערה אבודה ומבולבלת שזקוקה לגבר אמיתי שיחבק אותה חזק ויבטיח לה שהכול יהיה בסדר. במבט שני אם תציעו לה את החיבוק הזה, היא תכניס לכם אגרוף מוצדק בכליות ולאחר מכן תהפוך את שארית חייכם לגיהינום כי אתם חזירים שוביניסטים. ליסבת היא אמנם קטנטנה, צנומה ושברירית למראה, אבל היא גם ההאקרית הטובה בעולם, לוחמת מיומנת במגוון כלי נשק, ואמזונה זועמת ותאבת נקם. בעקבות ילדות קשה שבה ניצלו אותה והתעללו בה כל אותם מבוגרים שבהם היא היתה תלויה איבדה ליסבת כמעט כל זכר לאמפתיה, חום אנושי, חביבות או טאקט. את אלה החליפו קרח שזורם בעורקים ושאיפה לצוד ללא רחם את שנואי נפשה – כל אותן חלאות המתעללות בחסרי הישע וההגנה באשר הם – ולהשיב להם באותה מטבע, עם אכזריות שגובלת בסדיזם. אף על פי שבנוסף לכל מגרעותיה היא גם מופנמת, אפאתית ונרגנת דרך קבע, ליסבת הצליחה להפוך לגיבורה האמיתית של סדרת המתח השוודית "מילניום" מאת סטיג לרסון (ודויד לגרקרנץ, שקיבל את המשימה להמשיך את הסדרה לאחר מות המחבר המקורי ועמד בה בהצלחה). זאת בזכות היותה אישה חזקה ונחושה שהצליחה לטפס מנקודת הפתיחה הקשה ביותר ולצבור כוח אדיר, מבלי לפגוע באף אחד שזה לא מגיע לו על הדרך.

זאפוד הוא מהטיפוסים האלה שאף פעם לא משעמם איתם. לכולנו יש חבר כזה, ודמותו של זאפוד אכן מבוססת על אחד מידידיו של מחבר הסדרה, דאגלס אדמס, מימי הלימודים בקיימברידג'. זאפוד מתהדר בשני ראשים, שלוש זרועות, אגו כביר ונטייה בלתי מוסברת להיקלע לצרות. איכשהו הוא הצליח להיבחר לתפקיד נשיא הגלקסיה, זכה שבע פעמים ברציפות בתואר המתלבש הגרוע ביותר ברחבי היקום המוכר, ותואר על ידי אקסצנטריקה גלמביטס, הזונה משולשת השדיים מכוכב הלכת ארוטיקון שש, כמפץ הטוב ביותר מאז המפץ הגדול. בהיותו הדוניסט קיצוני ומשולל רגשות כמו פחד, בושה או דאגה לזולת, מקדיש זאפוד את חייו המטופשים וחסרי הטעם להליכה על הקצה וחתירה בלתי פוסקת לרמות קיצוניות של הנאה, וכל האמצעים כשרים לשם כך. במסגרת קו הפעולה הזה הוא מנצל את תפקידו הנשיאותי הריק מתוכן וגונב את "ליבת הזהב", הספינה המתוחכמת והכאוטית ביותר בגלקסיה שמתהדרת בכוח ההינע האי-הסתברותי האינסופי, ותוך כדי כך גם מציל, במקרה, את ארתור דנט ופורד פרפקט, הגיבורים הראשיים (והפגומים בדרכם) של סדרת ספרי הפנטזיה הנהדרת, שאליהם הוא מתלווה בהרפתקאותיהם הנואלות. זאפוד הוא אמנם טיפוס ילדותי, מעצבן, מפונק וטיפש למדי, שמצליח להכניס את עצמו ואת חבריו לאינספור מצבים מסוכנים או מחפירים, אבל איכשהו אפשר לסלוח לו על כל אלה כי לא רק שאין רגע דל כשהוא בסביבה, הוא גם עד כדי כך חמוד וחסר מודעות עצמית שבאמת שאי אפשר לכעוס עליו.

מיס מארפל, הגיבורה של עשרות ספרים וסיפורים קצרים מאת אגתה כריסטי, היא הדבר הרחוק ביותר שאפשר לדמיין מעילוי בלשי שמצליח פעם אחר פעם להעמיד בצל את הסקוטלנד יארד, ולהותיר את טובי חוקריו בושים ונכלמים. מארפל היא ישישה ערירית ואדוקה, רכלנית וחטטנית, שמתגוררת בכפר אנגלי מנומנם ומקדישה את מרבית זמנה לסריגה, צפרות, גינון ותלונות על המכאובים השונים שבאים עם הגיל. אלא שלמרבה שמחתה, מסתבר שבכפר שלה מתרחשים מעשי פשע מסתוריים בתדירות יוצאת דופן. את התעלומות האלה היא מצליחה לפצח שוב ושוב בעזרת יכולת אנליטית מבריקה, תושייה יוצאת דופן, יכולת זיכרון חריגה וידע כללי נרחב ביותר. חרף חזותה השברירית והלא מרשימה יודעת מארפל להפגין קשיחות ולוחמנות כשהיא נדרשת לכך, לאתר את הרוצח האמיתי, ואף להתעמת איתו ללא רחמים. הטרחנות והדקדקנות שלה, שבנסיבות אחרות הן מתישות למדי, אחראיות גם לתשומת הלב המופלאה שלה לפרטים הקטנים ביותר, שבשילוב עם נטייה להטיל ספק בכל קביעה, תירוץ או טענה, מסייעת לה לפתור את כל אותן תעלומות הרבה לפני שעושה זאת המשטרה חסרת התועלת. במקור תיארה כריסטי את מארפל כישישה אנטיפתית למדי, אבל בספרים מאוחרים יותר של הסדרה רוכך אופייה הנרגן, כך שהיא הפכה, לשמחתם של קוראים רבים, לדמות הרבה יותר לבבית וחביבה.

ג'יימי לאניסטר הוא התגלמות דמותו של האביר על הסוס הלבן. הוא מבריק, הוא בלונדיני, הוא יפה תואר, הוא ג'נטלמן מקסים, הוא מונוגמי עד כדי בחילה, הוא נועז, הוא סייף מהולל, הוא זורק ילדים בני שמונה ממגדלים גבוהים אחרי שהם תופסים אותו על חם במיטה עם אחותו התאומה, הוא… רגע, מה?! אכן, ג'יימי יכול היה להיות האביר המושלם אלמלא הפגם הקטן והלא משמעותי הזה. אלא שלמרבה הצער הוא כרוך כמו כלבלב חולה אהבה אחרי אחותו התאומה ואם שלושת ילדיו סרסיי, שבמקרה משמשת גם כמלכת שבע הממלכות של ווסטרוז מתוקף נישואיה למלך השיכור והמגעיל רוברט. אותו רוברט דביל עלה לשלטון לאחר שקודמו המטורף והאכזרי נרצח על ידי לא אחר מידידנו ג'יימי, ששימש כחבר במשמר האישי שלו. למען אהבתה של סרסיי ושמירת סוד אהבתם האסורה – סוד שאותו כמובן יודעת לפחות חצי ממלכה – הוא מוכן לעשות הכול, כולל השלכת ילדים תמימים מגובה רב, וחבל, כי חוץ מהעניין הזה הוא באמת בחור על הכיפאק.

טיריון, אחיו הצעיר של ג'יימי, לא חולק איתו יותר מדי מאפיינים, בהיותו גמד נכה שהצורה המעוותת של גופו ופניו יכולה לגרום לחלב להחמיץ (זאת בניגוד לעיבוד הטלוויזיוני, שבו מגלם את דמותו פיטר דינקלג' הנאה יחסית). לטיריון יש לב זהב והוא הרבה יותר מוסרי מג'יימי בסוגיות חשובות דוגמת הטלת ילדים מגובה רב, אבל בכל יתר התחומים קשה להגדיר אותו כאבירי. רשימת תחביביו כוללת שתייה, אכילה, שתייה, זונות, ועוד קצת (הרבה) שתייה. חרף שכלו המבריק ומעשיו הטובים הוא סובל מבעיה רצינית של יחסי ציבור, שבעטייה הוא נחשב לאחד האנשים השנואים בממלכה, בדומה לאחיו שאינו מצליח להשתחרר מהסטיגמה המשפילה של "קוטל מלך" שאין לסמוך על אף מילה שהוא אומר. אנחנו, בניגוד לתושבי ווסטרוז כפויי הטובה, דווקא מתים עליהם, בזכות האופי המלבב שלהם, חוש ההומור המשובח, והעובדה שלמרות פגמיהם הרבים הם בסופו של דבר בין הדמויות החיוביות ביותר בסדרת "שיר של אש ושל קרח", והפרקים בכיכובם הם בדרך כלל המהנים ביותר לקריאה.

"החוק הראשון", סדרת הפנטזיה המצוינת והלא מספיק מיוחצ"נת של ג'ו אברקרומבי, נדמית לעתים כמו מחווה גדולה ל"שיר של אש ושל קרח", בלי הסקסיזם המטריד של ג'ורג' ר. ר. מרטין, ועם הרבה יותר הומור. סאנד דאן גלוקטה, מין הכלאה בין טיריון לאניסטר ודוקטור גרגורי האוס, הוא ללא ספק הדמות האהובה ביותר על מעריצי הסדרה. פעם הוא היה בן דמותו של ג'יימי לאניסטר – קצין נערץ בצבא האימפריה, לוחם ללא חת ואליל הנערות. אבל אז הוא נפל בשבי האויב, עבר עינויים קשים, ושוחרר כעבור שנתיים בעסקת חילופי שבויים כאבק אדם, שבור בגופו ובנפשו. גלוקטה פנה לאפיק הקריירה היחידי שנותר פתוח בפני אנשים במצבו והצטרף לשורות האינקוויזיציה בתפקיד הנחשק של אמן עינויים, תחום שבו הוא צבר ניסיון משביע רצון מהצד הלא נכון של סכין הקצבים. זה לא שהוא נהנה להתעלל באכזריות בכל אותם חשודים בחוסר נאמנות כלפי האימפריה, שרובם למעשה תמימים, זכים וחפים מפשע כשה בן יומו, אבל מה עוד יכול בחור כמוהו לעשות בחיים? גלוקטה אמנם שטוף ברחמים עצמיים ומתעב באופן תהומי כל מי שסובל פחות ממנו, אבל הוא גם התברך בשכל חריף, באירוניה חדה כתער, ואפילו בסוג של חוש צדק וחמלה שלמרות כל ניסיונותיו הוא לא מצליח לדכא לגמרי. בזכות כל אלה מגיע גלוקטה שוב ושוב להישגים מפתיעים ביחס לאדם רצוץ ומוכה שאינו מסוגל אפילו לשלוט על סוגריו, ושהסיוט הגדול והאויב המר ביותר שלו הן מדרגות. ואם תקדישו לכך מעט מחשבה אתם תהיו חייבים להודות שאי אפשר שלא להתאהב עד מעל לראש באדם ששונא מדרגות עד כדי כך.