פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      המדריך לכותב 05: התאהבתי בדמות הראשית שלי, מה עושים?

      התחלתם לכתוב את הסיפור שלכם, אבל אז הדאגה לשלומו של הגיבור ממלאת אתכם. האם להישאר נאמנים לדמות האהובה שיצרתם או לתמונה הגדולה? טור הייעוץ שלנו עם התשובות

      שאלה: אני כותב רומן במשך כמה חודשים, מבלה בחברת הדמות הראשית שעות, עסוק בה ובמה שעובר עליה. אני שם לב שעם הזמן אני הופך חרד לה ולגורלה, כבר לא הכותב המשוחרר שהייתי, אני מגויס לטובתה. מה קורה לי ואיך ממשיכים מכאן? בבלבול ובתמיהה,
      עוזי.

      תשובה: עוזי יקר, זה אכן נשמע מופרך ומבלבל, אבל כותבים מתאהבים בדמויות שלהם על בסיס קבוע. ברוך הבא למועדון.
      ולמה לא, בעצם? העולם הבדוי של הסיפור ממלא חלק גדול כל כך ממחשבותינו ומעולמנו הפנימי, עד שהוא הופך לסוג של מציאות עבורנו. מה טבעי יותר מלהתאהב במה שאנו מושקעים בו רגשית, מטפחים אותו ומעורבים בו?

      "אוקי," אתה אומר, "אז אם זה כל-כך טבעי ומתבקש, איפה הקאץ'?" הקאץ' הוא שזה משבש לך את הסיפור – במקרה הטוב, או מונע כליל את כתיבתו – במקרה הרע. המחויבות העמוקה שלך אינה נתונה עוד לסיפור, אלא לדמות, שאם תשמור, תגונן ותסוכך עליה, לה - לא יקרה שום דבר, ולך - לא יהיה סיפור לספר.

      סטינג אמר ב-2011 ריאיון לירון פריד ב"הארץ": "כתבתי מאות שירים ועדיין אין לי מושג איך זה קרה ומה הסוד. אני רק יודע, למשל, שיש שני סוגים של שירי אהבה. הסוג הראשון הוא אני אוהב אותך ואת אוהבת אותי, שזה נחמד אבל משעמם ולא הולך לשום מקום, והסוג השני הוא: אני אוהב אותך ואת אוהבת מישהו אחר, שזה כואב אבל מעניין". דווקא הוא, שכותב פזמונים, שרטט באופן מדויק ובהיר את הנקודה המשמעותית ביותר בכתיבה – הקונפליקט. בלעדיו - אין סיפור.

      אם תשמור אותה בתוך ענן מרשמלו רך, ורוד ומתוק, זה אולי יעשה לך נעים בגב, אבל הקורא שלך לא יהפוך את הדף, (ובסופו של דבר גם אתה תתייגע מהדבר הזה, שחוזר על עצמו ואינו מתפתח).

      "יופי, אז מה עושים עכשיו?" אתה שואל. בוא ואשאל אותך שאלה: האם בחיים האמיתיים אתה נוהג ליטול מן האנשים שאתה אוהב את האחריות על חייהם? את עצמאותם? האם אתה "מחליט עליהם"? או - שהם בוחרים בחירותיהם, פועלים פעולותיהם, ונושאים בתוצאות כל אלה?

      שאלתי פעם סופרת אילו יחסים היא מקיימת עם הדמויות הבדויות בסיפוריה. היא משכה בכתפיה והפטירה: "כמו בחיים...". כמו בחיים, גם בכתיבה – תיאלץ להישאר נאמן לעצמך, למרות אהבתך אליה. כמו בחיים, גם בכתיבה, תיאלץ לתת לדמות שלך להתנסות, לשגות, ליפול ולקום מחדש, כדי שהיא תוכל לעבור תהליכים ולהשתנות. ההתפתחות והצמיחה שלה הן לב הסיפור.

      החדשות הטובות הן, שאם תסכים לשחרר את הצורך להגן עליה, ותכתוב את הסיפור תוך שאתה קשוב למה שנכון ואמיתי בעולם הבדוי, (סוג של הרפתקה, דיברנו על זה בטור השני). יש סיכוי טוב שהדמות שלך תתעורר לחיים ותפתיע אותך, והסיפור - ייגע בלב הקורא ויעורר משהו גם אצלו.


      אוולין לוי היא מורה לכתיבה יוצרת, עורכת ספרות, מנהלת הוצאת סטימצקי.