פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קשוב מאוד 112: הכל או כלום עם קורין אלאל

      האלבום החדש של קורין אלאל הוא לכל הפחות מסקרן אבל הקונספט המפואר שכולל רצועה אחת בלבד מחביא את השיאים הרגשיים ביצירה

      קשוב מאוד 112: הכל או כלום עם קורין אלאל
      קרדיט: דייב שחם עריכה: מאיה בן ניסן

      בתשע"ו, אחרי למעלה מעשור של פריחת אלבומי פיוטים, זמירות, ניגונים ושאר ירקות, לא נדיר לגלות מוזיקאי חילוני שמגלה עניין בתרבות היהודית הדתית לדורותיה. בתוך הז'אנר הזה, החיבור בין פסוקים מהמקורות או פיוט ימי-ביניימי לאמני רוק, הוליד הרבה מפגשים מעניינים, אבל גם סבל מבנאליה קשה ומיצוי כללי. מעטים מהפרויקטים האלה הצליחו גם להתרומם מעל לבינוניות וגם להגיד משהו חדש על משפטים בני מאות ואלפי שנים. אפשר למצוא כמה יוצאים מהכלל - האלבומים של ברי סחרוף, מיכה שטרית, נקמת הטרקטור וראוי לציון גם הפרויקט הניינטיזי הנשכח של רע מוכיח ואלון כהן, "סליחות", שיצר גרסאות אלקטרוניות להקלטות של תפילות הימים הנוראים.

      על הרקע הזה, האלבום החדש של קורין אלאל הוא לכל הפחות מסקרן. אלאל, אייקון של רוק אלטרנטיבי, נשי, הומניסטי ואמיץ, בחרה להלחין את מגילת קהלת. את כל המגילה, על תריסר פרקיה. היא מוגשת ברצועה אחת בת שעה, למרות שלמעשה אפשר לזהות בה כמה וכמה שירים נפרדים. זאת בחירה יפה, כי אלאל לכאורה לא שייכת לחבורת הפייטנים, לא בסגנון ולא במגדר, וכי קהלת הוא האאוטסיידר התנכ"י האולטימטיבי, ביקורתי, סקרן, חכם - כל הדברים שנכון לומר על כל תו שאלאל הפיקה מימיה. נקודת המוצא שלה כלפי הטקסט המקראי היא לא (רק) מעריצה, אלא של מי שהמילים האלה רלוונטיות עבורה כאילו נכתבו אתמול.

      קורין אלאל שרה קהלת (צילום מסך)
      חלוצה בכל תחום. אלאל (צילום מסך)

      למרות חשיבותה החלוצית וההשפעה העצומה שלה, אלאל קצת נדחקה הצידה ב-15 השנים האחרונות, וממש לא בצדק. הפרק האחרון בקריירה שלה, זה שלאחר "כשזה עמוק", הוא אולי פחות רווי להיטים, אבל מלא בכמה מן האלבומים השלמים והטובים שעשתה: "תנינענק" המאתגר והעצוב עם גישושי האלקטרוניקה, "הכחול של השמיים" היפה הוא אלבום החלמה ו"פשוט כל כך" שכבר מלא בהשלמה ואפילו שמחה. נוספו לזה אלבום ילדים קסום, "ארנבות משוקולד" ואלבום נוסף של עיבודים ללהיטים עם כלי מיתר. "קהלת" הוא השישי ב-14 שנים - הספק מרשים מאוד במונחים ישראלים ובפרט אצל אמנים בני דורה.

      ולמרות שאלאל הלחינה הרבה שירי משוררים וכמעט אף פעם לא שרה טקסטים שלה, קהלת בכל זאת חריג. אם בשירים שכתבו לה שותפיה הוותיקים כמו מאיר גולדברג ומירי פיגנבוים אפשר היה למצוא נגיעות אוטוביוגרפיות או כאלה ששיקפו את דמותה של אלאל, ההיצמדות לטקסט התנ"כי המפורסם מצמצמת במידת מה את הביטוי האישי שלה. זאת אולי הסיבה לקונספט החריג שנבחר - כאמור רצועה אחת ללא הפסקות, כמה זמרים אורחים, לחנים גמישים מאוד ומעברים מאלקטרוניקה לפסנתרים שקטים דרך עוד ושופר וכלי נשיפה. בתוך הרצועה האחת קל ללכת לאיבוד, אבל בעצם - לשם בדיוק אלאל חותרת: המגילה שלה היא ים של משפטים שצריך לקרוא מהר ולטבוע בהם, לפני שמפנימים אותם, לפני שמבינים מה בדיוק הם אומרים. זה לא המבנה האידיאלי לשיר פופ, אבל זאת דרך מעניינת ליצור מוזיקה שאמורה להיות גם חוויה רוחנית. משהו בכל זה הזכיר לי את הדקלומים של לו ריד המנוח.

      קורין אלאל שרה קהלת (צילום מסך)
      מומלץ להאזין עם תנ"ך פתוח (צילום מסך)

      בשלב שני, מומלץ להאזין עם תנ"ך פתוח ולעקוב בעצמכם אחרי השירה של קהלת, אבל גם בהאזנה הראשונה צפים מתוך הבליל הזה כמה משפטים שמוכרים מספיק כדי להיאחז בהם ואלאל משתמשת בהם יפה. היא מתריסה היטב כאשר היא מדגישה את הצירוף "עשיתי לי ש?רים וש?רות", אולי כדי להזכיר כמה חריג שאשה שרה טקסטים כאלה; ויש יותר מסיבה אחת להיות משועשעים כשהיא מארחת את אליוט, גם כן מוזיקאית שהיא אייקון, לשיר יחד את הפסוק "מצאתי מר ממוות את האשה". במקום אחר היא צועקת "הבל" במין ניהיליזם פאנקיסטי שמזכיר את אלאל מודל שנות ה-80, ויש גם הטעמה עצובה לימינו אנו של הפסוק "עת להשליך אבנים ועת כנוס אבנים".

      אלאל היא מספרת סיפורים נפלאה. הקול הצרוד שלה מזמין לשיחה ידידותית בגובה העיניים, והטון הדידקטי מזכיר לפעמים באמת שירים לילדים. היא שייכת להיכל התהילה, וכבר לא צריכה להוכיח שום דבר, ולכן זה נהדר שהיא בוחרת פרויקטים מיוחדים כאלה ולא עושה עוד מאותו הדבר, גם זה לא עניין של מה בכך מול מוזיקאים אחרים מהדור שלה. צריך גם להסיר את הכובע בפני הדרכים המיוחדות שלה "לחזור הביתה/למקורות" - תמיד טרנד עברי אופנתי - בזמן שיש אמנים אחרים שנפנפו בו בשנים האחרונות בלי שהיה לזה תמיד כיסוי והצדקה אמנותית ראויה לשמה. גם בטרנד הזה, אגב, היא חלוצה נשכחת (אבל על זה בפעם אחרת). ובכל זאת, הבעיה כאן היא שלמרות רצונה של אלאל שהמאזין יילך לאיבוד, הקונספט המפואר קצת בלע יותר מדי את אבני הבניין של כל זה: רצועה אחת ארוכה נורא, לא מפורקת לחלקים, שהניואנסים בה הם כל כך עדינים - צריך לגרד עמוק מאוד כדי להגיע לשיאים הרגשיים שלה. זה קצת הכל או כלום - מי שאוהב שוב יתאהב, ולשאר פשוט לא תהיה סבלנות.