(בסרטון: מאיה בוסקילה יוצאת נגד הפלייליסט של גלגלצ בהופעה)
על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על גלגלצ? לפרק את התחנה, לפצל אותה, לשנות את הפלייליסט, להגדיל את המינונים, להתאים אותה לעם, להפריט? האם יש טעם ב-2015 לקיומה של תחנת רדיו צבאית? האם יש טעם ב-2015 לתחנת רדיו צבאית שמשדרת מוזיקה ודיווחי תנועה? האם יש טעם להתעסק במינוני השמעות בתחנת רדיו ב-2015? כל השאלות האלה הן חשובות וראוי שיתקיים עליהן דיון ציבורי מקיף. והנה השבוע החליטה השרה מירי רגב שהיא מעוניינת לנער את גלגלצ.
יש שתי בעיות עיקריות: הראשונה - לרוב האנשים שמתווכחים על גלגלצ אין מושג איך פועלת היום התחנה, ודעתם המלומדת נשענת על קלישאות שנכונות, אולי, לשנות ה-90 (גילוי נאות: כותב שורות אלה שירת במשך שלוש שנים בגלגלצ כמפיק שידור, אך לא ישב מעולם בישיבת פלייליסט). השנייה - רוב השחקנים במשחק הזה לא מעוניינים שהשיח הזה יתקיים בכלל, ומעדיפים להנחית כותרות חסרות משמעות. כן - חסרות משמעות. ההצעות שהניחה השרה רגב על השולחן הן בלוף. אולי לכן הקולות מרחוב יהודה הימית העדיפו לדבר על "דיאלוג חיובי". זה פחות או יותר כמו "התקדמות בשיחות במסגרת המו"מ הלא-ישיר בין נתניהו ואבו מאזן" - משפט שהישראלים מזהים כבר שהוא קשור בדרך כלל להיעדר הביגוד של המלך.
אז על מה אנחנו באמת מדברים כשאנחנו מדברים על מצב המוזיקה הישראלית בגלגלצ, ומה הוא כולל? יש בגדול שתי קונספציות לגבי התשובה לשאלת השאלות, "מה הישראלים אוהבים לשמוע?". הראשונה חושבת על המאזין הישראלי הממוצע ככזה שאוהב קצת מהכל - זהר ארגוב ואריק איינשטיין, שרית חדד ומוקי, רוני דלומי ואביב גפן. לפי גישה זו, המיינסטרים הישראלי הוא מעין "הטוב והמצליח מכל העולמות" המשותף לכולם. בקשות שירים מיחידות צבאיות במסגרת התוכנית "קולות החיילים" מאששת באיזה מידה את התפישה הזאת, ועד כמה שאני מבין זו גם התפישה שמחזיקים בה במשרדי גלגלצ. גישה אחרת תואמת יותר את מצב מלחמת השבטים הישראלית, וגם לה יש עדויות תומכות: יש קהלים שלמים, לא קטנים בהיקפם, המסרבים להקשיב לסגנונות שנוגדים את קבוצת ההזדהות שלהם. אלה יתלוננו בכל פעם שמשמיעים חווה אלברשטיין שהחזירו להם את יום הזיכרון, ואלה יתקשרו במיוחד לאולפן להתלונן שגלגלצ הפכה לתחנה ערבית כשהיא משמיעה את דודו אהרון. אלה גם אלה יעבירו תחנה כשייתקלו במקרה כזה. האנשים האלה, סביר להניח, הם אלה שבגללם "דרך השלום" לא נבחר לשיר השנה האחרון, ובמקומו נבחר מועמד הפשרה הנייטרלי "מתוק כשמרלי". לפי גישה זו, המיינסטרים הישראלי הוא מה שכולם יכולים לחיות איתו בשלום בלי להתעצבן.
יש עוד דברים שמגדירים את המיינסטרים הישראלי, שהוא בסופו של דבר תוצאה של מאבקי כוח שנמשכים כבר עשורים והגדירו גבולות, פרוצים במידה אך יעילים למדי, שללא ספק מעניקים יותר כוח להשתקפויות של התרבות ההגמונית בישראל. מזרחים, אתיופים, רוסים וערבים - ונתוני השמעות מוכיחים שבאופן עקבי גם נשים מכל המגזרים - מתקשים להיכנס פנימה אל המיינסטרים הישראלי, בין אם הוא בערוץ 2, גלגלצ, ישראל היום, או כל מה שמתיימר להיות מדורת השבט בתחומו.
כך או כך, הפתרון שגלגלצ מציעה בין שתי הגישות הוא תמהיל עדין - רצף מוזיקלי שעובר משיר לשיר במהירות דרך מגוון של סגנונות. בשיטה כזאת המאזין אמור ליהנות לפחות מאחד מכל שלושה שירים. סתם דוגמה: שיר רוק ישראלי ישן ימשיך לבלדה אמריקאית עכשווית, שאחריה יגיע שיר היפ הופ מהניינטיז ובעקבותיו להיט מזרחי עכשווי. הופ! כולם מרוצים, או לפחות כולם סובלים כמה שפחות. בשיטה כזאת, לאמנים פופולריים שמתווכים בין הז'אנרים - אהוד בנאי או ברי סחרוף לדוגמה, אבל גם ריף כהן באלטרנטיב או נצ'י נצ' בהיפ הופ - יש חשיבות עצומה, הם מפורגנים מאוד ובעיני התחנה מאפשרים נוכחות של צליל "מזרחי" - גם אם הם לא נספרים במניין "המזרחי המובהק", אם אפשר לקרוא לזה ככה בכלל. זה גם המצב עם אמני אמצע הדרך שאין להם באמת שיוך דיכוטומי שטחי וחד משמעי - שלמה ארצי, גלי עטרי, הדג נחש, עידן עמדי, נתן גושן, מירי מסיקה - האמנים האלה הם הפנים של גלגלצ, לטוב ולרע, לא שלומי שבן. צריך לזכור גם את זה.
מי מפסיד מהשיטה הזאת? כל מה שהוא הארדקור - לא תשמעו מטאל או רוק כבד בגלגלצ, לא שירי דיכאון ולא שירי ארץ ישראל, לא ג'אז וגם לא אלטרנטיב קשה מדי לעיכול. שום דבר רועש מדי או מהיר מדי, שום דבר בוטה מדי, בוודאי ששום דבר פוליטי מובהק או מעורר מחלוקת. בטח שלא מוזיקה אתיופית, רוסית או ערבית. שווה לזכור שגלגלצ הואשמה במשך שנים ארוכות על ידי מתנגדים קולניים הרבה יותר מאגפי הרוק והאינדי הישראלי על חוסר פרגון, וקולות דומים הגיעו מאמנים ותיקים, שהידוע שבהם הוא כמובן אריק איינשטיין. בשנים האחרונות, וגם את זה חשוב לציין, ההיקף של הפלייליסט הישראלי הורחב באופן משמעותי ונכללים בו יותר ויותר דברים שפעם לא היו מתקרבים לשם ברדיוס של קילומטרים - יותר ויותר שירים אלטרנטיבים - וגם יותר מוזיקה מזרחית, בעיקר בקטגוריות המתווכות והקלות לעיכול.
כל ההסבר הארוך הזה בא כדי להסביר דבר אחד: גלגלצ לא מעוניינת לשקף את הגוונים הייחודיים בחברה הישראלית, אלא לפנות למכנה משותף ישראלי רחב ככל האפשר. היא רוצה לפנות לנהגים ולחיילים, היא פונה אליהם בלהיטי אמצע - והנהגים מצביעים באזניים. עכשיו נשאלת שאלת המפתח: האם המכנה המשותף הזה באמת הוגן? האם הוא משותף לכולם במידה שווה? האם באמת לא מגיע ייצוג גדול יותר לז'אנר פופולרי כמו המוזיקה המזרחית בגלגלצ? התשובה הכנה תהיה שמגיע. יש פגמים מהותיים ביחס של תקשורת התרבות המיינסטרימית בישראל על כל גווניה לתרבות מזרחית, וגם התחנות הצבאיות נגועות בהן. אי אפשר להכחיש את זה. אני חושב שזה לא מוגזם בכלל להסכים שדרוש שינוי משמעותי בעניין זה.
כאן אנחנו מגיעים סוף סוף לרעיונות-הקש שהעלתה השרה רגב. שרת התרבות, וזאת אין לכחש, היא גאון תקשורתי ומלא במוטיבציה. במסגרת הפרשנות שלה לשיח הזהויות, היא זיהתה הזדמנות בתקיפת סמל אליטיסטי, אך ההתבטאויות שלה מעלות בעיניי חשש שאין לה כלל כוונה לעסוק לעומק בשאלות שפתחו את הכתבה הזאת. לא יהיה כאן דיון ציבורי רציני, מהותי, בתפקידה של תחנת רדיו צבאית, באתיקה של שיטת הפלייליסט (שקיבלה חותמת מבג"צ לפני כמה שנים, ד"א), או ביחס לקבוצות מוחלשות בתקשורת הישראלית. רק התלהמות והתלהמות-שכנגד מכל השחקנים הקבועים של התיאטרון הזה. ההון הפוליטי ייגרף כמעט מעצמו, אבל ההר הזה יוליד עכבר.
שלוש הצעות העלתה השרה: 1) להקים תחנה לצד גלגלצ, שתשדר רק מוזיקה עברית. 2) לשנות את מינוני המוזיקה הישראלית מ-40 אחוז ל-55 אחוז. 3) לשנות את הרכב ועידת הפלייליסט.
ההצעה הראשונה היא המופרכת מכולן, ולאור הקולות שהגיעו מאנשי התחנות האזוריות ובעקבותיהם מלשכת השרה עצמה היא אינה צפויה להתקיים. גלי צה"ל וגלגלצ נהנות מיתרונות מובנים בשוק כמו המיעוט היחסי של תשדירים שהן יכולות לשדר, ולכן התחנות האזוריות, התלויות בפרסומות, לא באמת יכולות להתחרות בהן. תחנת מוזיקה נוספת שתיהנה מהיתרון הזה - ותציג, לצורך העניין, תמהיל שקרוב לחזון של רגב על הגברה משמעותית של מינון המוזיקה המזרחית - תחסל את המתחרות האזוריות שלה ועל הדרך גם את רשת ג' והשאריות של 88FM. למהלך הזה יש יותר מדי מתנגדים. זאת ההזדמנות להזכיר כי גם רשת ג', שמשדרת רק מוזיקה ישראלית, היא תחנה ציבורית. אם השרה רגב מעוניינת בטיפוח של שידור מוזיקה ציבורי, זה יהיה נהדר אם היא תחליט לחזק אותה, ותזרוק אולי מילה בעניין לשר התקשורת.
ההצעה השנייה נשמעת יפה על הנייר ואין לי שום בעיה לתמוך בה, אך בפועל אין לה משמעות אמיתית גם אם תאומץ. בשעת שידור יש בין 12-14 שירים, בממוצע כשישה מתוכם הם ישראלים. נניח שהמינון ישתנה, כל מה שיקרה הוא שיהיה עוד שיר ישראלי אחד בשעה! אחד! הבדל זעום, זניח, שלא ישפיע במאומה על חוויית ההאזנה של המאזין הממוצע. כמובן שלטווח הארוך, בתמונה הגדולה, בלה בלה בלה. אחיזת עיניים, לא יותר.
ההצעה השלישית היא הריאלית והמעניינת ביותר, אבל גם היא לא חפה מסימני שאלה: השיטה של גלגלצ מבוססת על איזון, שבמסגרתו הדמוקרטיה שבוועידה משותפת תנטרל (מילה רעה בימינו) את הכוח והטעם האישי של עורך נתון. כמובן, עורכים עם אג'נדה מזרחית יעניקו יותר משקל בסופו של דבר למוזיקה מזרחית, אבל אני מתקשה לראות כיצד הנחתה כזאת מבחוץ עשויה לשנות משהו מהותי ב-DNA של התחנה. בהצעה הזאת רגב חושפת שהיא מסתכלת על ישיבת הפלייליסט כמו שידידיה יריב לוין ואיילת שקד מסתכלים על הרכב הוועדה למינוי שופטי העליון - ועידה שאם יישלחו אליה אנשים עם עמדה אידיאולוגית כשלך, שיקולים לא ענייניים יעמדו בדרכם כשייאלצו לקבל החלטה ערכית. זה כמובן קשקוש שטחי ודיכוטומי, המניח מראש שאנשים הם בסך הכל אובייקטים שפועלים כמצופה מהם ולא, נניח, אנשי מקצוע עם אינטגריטי מסוים.
לא. אם רוצים שינוי במצב המוזיקה המזרחית בגלגלצ הוא צריך להיות שינוי פנימי, מהותי, ברמת התוכן והיחס - לא הנחתה חיצונית או שינוי מבנה של ועדה. התחנה חייבת להכיר יותר טוב את השטח של המוזיקה המזרחית, לזהות להיט מזרחי במהירות כפי שהיא עושה בז'אנרים אחרים ולא לחכות עד שאי אפשר יהיה להתעלם ממנו, לדרוש מעורכיה לעתיד עוד בשלב המיונים לגלות בקיאות והיכרות עם הז'אנר הזה ואולי גם ליזום יותר בעצמה. זה לא יקרה אם אדם אחד יחליף אדם אחר בוועדת הפלייליסט. זה יקרה אם התחנה תשכיל להבין שיש לה נקודת תורפה ושהיא צריכה להשתפר במקום להיכנס למגננה. עד שזה יקרה, כל השאר הוא פופוליזם.