אולי זה נשמע אוטופי, אבל כבר מזמן הוכח כי קולנוע תיעודי יכול לשנות מציאות. "הקו הכחול הדק" של ארול מוריס מ-1988 הצליח להביא לשחרורו מהכלא של אדם חף מפשע; "לאכול בגדול" של מורגן ספרלוק מ-2004 העלה לדיון ציבורי את סוגיית נזקי הג'אנק-פוד, אילץ את מקדונלדס לשנות את דרכיה והיה מבין הגורמים העיקריים להסתבכות הכלכלית והתדמיתית ממנה עדיין לא השתחררה; ועכשיו מגיע גם "בלאקפיש" של גבריאלה קופרתווייט מ-2013 (זמין לצפייה ב-yes VOD), שתפס את הכותרות בארצות הברית ביממה האחרונה בנסיבות דומות.
כזכור, הסרט חשף בזמנו את האמת המטרידה מאחורי אחת האטרקציות המרכזיות של פארק השעשועים האמריקאי "SeaWorld": מופעי הראווה של הלוויתנים. הקהל הזדעזע לגלות כיצד אלה נשבים, מוחזקים ומאולפים, ואף שבניגוד לציפיות "בלאקפיש" לא זכה באוסקר ואפילו לא קיבל מועמדות, כדור השלג כבר היה גדול מדי.
המחאה הציבורית תפסה תאוצה ונמשכה בשנתיים האחרונות, והנזק התקשורתי והמסחרי כבר היה כל כך גדול, עד שאמש נאלצו מנהלי הפארק להרים ידיים. הם יצאו בהכרזה ולפיה, יהיו קשובים למחאות ואמנם לא יבטלו לחלוטין את שעשועי הלווייתנים, אבל כן יערכו בהם שינויים דרסטיים, וכבר לא יתייחסו לחיות כאטרקציה שמותר לעשות לה הכל. תחת זאת, ינסו להציג אותה ב"סביבה הטבעית" וימקדו את המופעים סביב ערכים של "שימור".
מה זה בדיוק אומר? לא ברור, ופעילים למען זכויות בעלי החיים מסרבים להתרגש וכבר ביטלו את ההכרזה כלא יותר מתעלול יחסי ציבור ושינוי קוסמטי. הם היו מעדיפים שהפארק פשוט יודיע על ביטול מוחלט של המופעים הללו, ואולי זה עוד יקרה. בינתיים, ברור כי זה עדיף על כלום ולכל הפחות מדובר בצעד בכיוון הנכון, וסביר להניח כי הוא יביא גם פארקים וגני חיות מושמצים נוספים ברחבי העולם לבחון מחדש את התנהלותם.
חוץ מזה, סביר להניח שאנשי "SeaWorld" לא יעזו לרמות את הקהל ובאמת ידאגו למהפך משביע רצון בהתנהלותם. זה לא עניין אידיאולוגי מבחינתם, אלא עסקי גרידא: אחרי ירידה של כ-17 אחוז בכמות המבקרים, הם לא יכולים להרשות לעצמם שמישהו יביים את "בלאקפיש 2" ויביא אותם לפשיטת רגל מוחלטת. אחרי הכל, כבר הוכח כי סרט בתקציב של כמה גרושים יכול לגרום לנזקים של עשרות מיליוני דולרים.
מתוקף הכוח שיש לקולנוע, הוא יכול גם לעורר סביבו הרבה אלימות ושנאה. את השיעור הזה חוותה על בשרה השבוע לובנה אבדיר, המגלמת פרוצה ב"Much Loved", סרטו הטרי של הבמאי המרוקאי נביל עיוש.
כבר לפני כמה חודשים כתבנו כאן על השערורייה שהתעוררה במולדתו של הבמאי. הרשויות לא היו מרוצות מכך שהקולנוען חשף את קיומה של תעשית זנות במדינה ואת חייהן הלא פשוטים של העוסקות במלאכה. לכן, הן אסרו על הקרנתו ונהנו להסית נגדו את הקהל. במשך כמה חודשים, היוצר והשחקניות שלו ספגו איומים, ובליל חמישי האחרון אלה התממשו אבדיר הותקפה בידי סכינאים בקזבלנקה ונפצעה.
חמור מכך אבדיר מעידה כי אף תחנת משטרה או בית חולים בעיר לא הסכימו לקבל אותה ולטפל בה. שוטר אחד אף הגדיל עשות, צחק לה בפרצוף והכריז כי קיבלה את שהגיע לה. הרשויות במרוקו טוענות כי לא היו דברים מעולם, אבל השחקנית כבר מיהרה לקחת את הטיסה הראשונה לצרפת ולמצוא בה מקלט. לא ברור מתי, אם בכלל, תשוב למולדתה.
הכל עצוב בסיפור הזה. גם העובדה שהאנרגיות הרעות, המשטמה והדיכוי הברוטלי הושקעו כאן בסרט יפה, שאין בו שמץ של פרובוקציה או של פוגענות, אלא רק אחווה אנושית ושוחרת שלום. עד כה, "Much Loved" הופץ רק בצרפת וזכה בה להצלחה הראויה, ואפשר לקוות כי מתישהו בקרוב ניתן יהיה לראותו גם בישראל.
את "רבין: היום האחרון" אפשר לראות בארץ כבר כשבוע, אבל מעטים בחרו לעשות זאת. מפיציו מעדיפים כמובן שלא לחשוף נתונים רשמיים, אך לפי ההערכות שהגיעו אלינו, סרטו עתיר התקציב של גיתאי מכר כמה אלפי כרטיסים בלבד, וזאת אף שנתמך בקמפיין פרסום ענקי, בהקרנת בכורה חגיגית בנוכחות מיטב שועי הארץ בהיכל התרבות ובכל מה שרק אפשר לבקש. לא צריך ועדת חקירה ממלכתית כדי לקבוע שמדובר באחד הפלופים של השנה.
האם זה כי הקהל הישראלי עדיין אינו בשל לעסוק בנושא הטראומטי, או שמא הבעיה היתה איכותו המפוקפקת של הסרט ותדמיתו המגונה של הבמאי בעיני הציבור המקומי? השאלה הזו תישאר היפותטית, כיוון שאין באופק סרט עלילתי נוסף על הרצח, כך שכבר לא נדע אם הבעיה היתה בו או בנו. כך או כך, אם מישהו בכל זאת חפץ לצפות בו כדי שימהר לעשות זו, שכן לא ברור כמה זמן עוד יישאר זמין לצפייה. ברבים מבתי הקולנוע, זה יהיה הסופ"ש האחרון של "היום האחרון".
ומן הצד השני של הסקאלה עומד "מיסטר גאגא", הדוקו של תומר היימן על אוהד נהרין, שנהיה להיט גדול ואף תופעה תרבותית של ממש בשבועות האחרונים. אפשר להניח כי חלק מן הצופים אינו בהכרח חובב סרטים גדול, ואולי אף לא פקד את האולמות מאז "פינה" של וים ונדרס. הבמאי הישראלי הלך בדרכו, וכמוהו הצליח לבנות גשר בין חובבי המחול המקומיים למסך הגדול. איזה כוח יכול להיות לקולנוע, כשהאנשים הנכונים עושים אותו.