משפט שלמה: "טובת הילד" מציג דילמה מותחת ומסקרנת

פינה מיי, גיבורת ספרו החדש של איאן מקיואן, היא שופטת שנאלצת לבחור בין הדאגה לבחור הצעיר שהתחבב עליה לבין זכותו להחליט על מסלול חייו בכוחות עצמו. הדילמה הופכת את הספר לסוחף ומרתק

  • איאן מקיואן
יונתן גרוסמן
(צילום: יח"צ)

פיונה מיי, גיבורת "טובת הילד", ספרו החדש של איאן מקיואן, היא שופטת בריטית נכבדה ומוערכת שמתמחה בדיני משפחה. על פיונה מוטל תדירות להכריע את הדין במשפטים מתוקשרים ונפיצים, שבמרכזם עומדות סוגיות רגישות ומעוררות מחלוקת, במיוחד בכל מה שקשור לילדים. לא פעם היא נאלצת להתמודד עם הורים שאמונתם הדתית כופה עליהם ציוויים שמנוגדים, לכאורה, לטובתם של ילדיהם. כך, למשל, היא נאלצת להחליט האם להתיר הליך שיפריד בין תאומים סיאמיים באופן שיאפשר לאחד מהם חיים נורמליים ויהרוג את אחיו הלא תפקודי, או לאסור על ההפרדה ובכך לגזור מוות על שניהם. במשפט נוסף תובע אב המשתייך לפלג חרדי קיצוני להוציא מחזקת פרודתו, שהשקפתה הדתית התמתנה והיא אפילו, רחמנא ליצלן, יצאה לעבוד, את בנותיהם המשותפות, כדי לאפשר להן לקבל חינוך אדוק. בכל התיקים האלה היא נדרשת לטפל ברגישות ומתוך כבוד לעקרונות הדת של ההורים, אבל גם ברוח הזמן, ומבלי לשכוח שטובת הילד היא השיקול העליון בכל מקרה כזה.

את המלאכה הכמעט בלתי אפשרית הזאת מבצעת פיונה כאשר לה עצמה אין ילדים. זה לא שהיא לא אוהבת ילדים או שהיא נמנעה בכוונה מלהביא אותם לעולם. היא ובן זוגה איש האקדמיה פשוט היו עסוקים מדי בקריירות שלהם, ודחו את העניין שוב ושוב עד שכבר היה מאוחר מדי. היא גם לא בודדה או משהו – היא מנגנת על פסנתר, מקיימת חיים חברתיים תוססים במסגרת המילייה המשפטי הבריטי, ונוסעת בתכיפות לחופשות מפנקות בחוץ לארץ. אלא שפתאום, כשהיא כמעט בת שישים והקריירה השיפוטית שלה נמצאת בשיאה, מודיע לה בן הזוג שהוא מרגיש שחיי הנישואים שלהם איבדו מהלהט והתשוקה שאיפיינו אותם בעבר, ומבקש ממנה בנימוס רשות לנהל רומן עם אישה שצעירה ממנה ביותר משלושים שנה.

בדיוק ברגע הזה, כשהיא מרגישה שחייה הפרטיים מתרסקים לרסיסים, נופל עליה משפט חריג שמצליח לטלטל אותה עוד יותר. אדם הנרי, כמעט בן שמונה עשרה, הוא נער חולה לוקמיה שמשפחתו משתייכת לאירגון עדי יהוה. מצבו של אדם מידרדר במהירות והוא זקוק לעירוי דם דחוף אבל הוריו, מנהיגי העדה, והוא עצמו מסרבים לקבלו מחמת האמונה שהכנסת דם זר לגוף היא מעשה טמא שאלוהים אוסר עליו בפירוש. מצד אחד, אי-קבלת העירוי תגרום בוודאות כמעט מוחלטת למותו של אדם. מצד שני, מדובר בהחלטה מודעת של נער כמעט-בגיר, שמבין היטב את מצבו ואת הצפוי לו, ואיתן בסירובו לקבל את מנת הדם. פיונה, בניגוד למצופה ממנה, מגלה יותר ויותר מעורבות רגשית בתיק, בייחוד אחרי שהיא מתעקשת לנסוע לבית החולים כדי להיפגש עם אדם עצמו ולשוחח איתו. בין השניים הולך ומתפתח קשר מיוחד שמאיים להיגדע במהירות אם פיונה תפסוק שיש לכבד את רצונו של אדם לא לקבל את הטיפול הרפואי מציל החיים. הדילמה הזאת, בין התקווה להציל את חייו של הנער לבין הכבוד לרצונו ולאמונותיו, עומדת במרכז מרביתו של הספר. אין כאן בחירה נכונה, ובכל מקרה צפוי אדם להיפגע, פיסית או רוחנית. וכל זה מוטל על כתפיה של פיונה, שנדרשת לקבל את ההחלטה בזריזות ותחת לחץ רב.

איאן מקיואן הוא מהסופרים האלה שלא מסוגלים לכתוב משהו רע גם אם הם ממש יתאמצו, ובמקרה של "טובת הילד" תשמחו לדעת שלא ניכר שום מאמץ הרסני כזה. זו נובלה קצרה ומהודקת, עדינה ונוגעת ללב, שנקראת במהירות ובקלות למרות מורכבותה. קשה שלא להיקשר לדמותה של פיונה, שמתאפיינת בסמכותיות לצד טוב לב ובכובד ראש שמתחתיו מגיחה לעתים שובבות מפתיעה. למרות הציניות האופיינית לאישה שנחשפת יום אחר יום להיבטים המכוערים, האכזריים והמרושעים ביותר של הקיום האנושי, נותר בה גם ניצוץ של תמימות ילדית. כך, למשל, גרמה חוויית אישפוז מרנינה במיוחד שחוותה בימי נעוריה לכך ש"כל סבל ופחד שראתה אצל בני משפחה וחברים לא יכלו לעקור מלבה זיהוי מופרך של בתי חולים עם חביבות, עם יחס מיוחד, עם הגנה מפני הרע מכול" (עמ' 88). פיונה היא דמות כה מוצלחת עד שחבל להיפרד ממנה מהר כל כך, ו"טובת הילד" אכן מרגיש קצר מדי. התיאור של מקיואן את המקרים המשפטיים שבהם מטפלת פיונה, את הדילמות המוסריות שעומדות בבסיסן ואת הדרך שבה היא בוחנת אותן, הוא כל כך מעניין ומעמיק עד שנראה שהיה ניתן להוסיף לנובלה עוד מאה או מאתיים עמודים וכמה מקרים משפחתיים נוספים מבלי לגרוע מאיכויותיה. דווקא סצינת המשפט עצמו מהווה את הנקודה החלשה ביותר בספר – היא יבשושית, נמרחת, ואינה מתקרבת לרמות העניין והמתח של מה שמתרחש מחוץ לכותלי בית הדין.

עוד באותו נושא

חיי מדף 49: "קרוב להפליא ורועש להחריד" הוסר מתוכנית הלימודים בטענה לוולגריות

לכתבה המלאה

לעומת זאת, מסקרנים במיוחד הם תיאורי החיים החברתיים של האליטה המשפטית הלונדונית – דו-הקיום של השופטים ועורכי הדין שחיים בצוותא במתחמי אגודות המשפטנים; נסיעת שופטים בכירים לערי הפריפריה, שם הם עורכים מרתוני שיפוט המיועדים לחסוך מתושבי אזורים אלה את הטרחה שבהגעה לבירה; והמפגשים החברתיים עם שופטים ופרקליטים, שבהם מתברר, למרבה האימה, ש"לראשי מערכת החוק, החורצים גורלות ושוללים מאזרחים את חירותם, היה חוש הומור ואהבה לרכילות מקצועית" (עמ' 178). עם זאת, קוראים שאינם מכירים היטב את מערכת המשפט בממלכה המאוחדת יתקשו להבין חלק גדול מהמושגים המתוארים בספר. התרגום לעברית של מיכל אלפון הוא טוב מאוד, אבל לא היה מזיק להוסיף עוד כמה הסברים, כהערות שוליים או באחרית דבר. כך, למשל, היה ראוי להסביר מה ההבדל בין תנ"ך בתרגום העולם החדש לזה בתרגום המלך ג'יימס מבחינת עדי יהווה, או כיצד עובד כל עניין "אכסניות המשפט בבריטניה" (ניתן לכך הסבר שטחי ולא מספק, בהערת שוליים שמופיעה בשלב מאוחר מדי של העלילה). בספר כזה, שבמידה רבה מתמקד בזירה המקצועית, ראוי לתת לקוראים רקע מספק יותר להבנת העלילה. בכל אופן, את "טובת הילד" כדאי מאוד לקרוא גם אם אין לכם תואר במשפטים בהתכתבות מאוניברסיטת רסקין. מקיואן, כהרגלו וכצפוי, לא מאכזב.


"טובת הילד" / יואן מקיואן. 195 עמודים. מאנגלית: מיכל אלפון. ספריה לעם / הוצאת עם עובד

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully