שאלה:
מה הסיפור הזה עם הטיוטות השונות של כתב היד? ראשונה? שניה? שלישית? מה בכלל ההבדל ביניהן? האם זה חשוב או משנה? ומה אני אמורה לעשות בכל אחת מהן?
בתמיהה ובלבול,
מיכל
תשובה:
מיכל יקרה,
משנה ועוד איך. נגעת באחד השלבים החשובים, אם לא הכי, בתהליך הכתיבה - בטיוטות השונות המרכיבות את כל הדרך אל הסיפור השלם.
הזכרתי בטור הראשון את משפטו המפורסם של המינגווי "הטיוטה הראשונה של כל דבר היא זבל".
"מה?" את שואלת, "למה? ואם יצא לי פצצות כבר בהתחלה?"
אנחנו, כמובן, לוקחים בחשבון התרחשותם של ניסים, כחלק מובנה מתהליך הכתיבה ומהחיים בכלל (אני דווקא רצינית, למרות שזה לא נשמע כך), וכמו שלפעמים השמלה הראשונה שמדדת בקניון היא גם זו שקנית בסוף (אחרי ארבע שעות בהן בדקת עוד שלושה קניונים), כך גם יכול להיות, שברגע אחד של התגלות תנחת עלייך טיוטה ראשונה ומושלמת.
אבל כיון שהסיכויים שזה יקרה על בסיס שגרתי וקבוע נעים סביב מינוס אלף, בואי נשוב מעלילת המשנה הזו אל העלילה העיקרית: הכתיבה היא תהליך, שמורכב מכמה שלבים, או טיוטות. זה נשמע ארוך ומייגע אולי, אבל החדשות הטובות הן שאם המינגווי, זוכה פרסי פוליצר ונובל (שנה אחר שנה, אגב, ב- 1953 וב 1954), אומר שההתחלה קשה ומחורבנת, אנחנו במצב מצוין.
"מה כל כך מצוין בזה?" את שואלת
כי, בינינו? לכתוב ממש ממש מחורבן? אנחנו בטוח יודעות...
"הבנתי" את אומרת "ומשם זה ממשיך היישר אל הנובל"
את זה לא אמרתי. תלוי...
"שניה, אז למה הוא לא המשיך לדבר על הטיוטה השניה והשלישית? למה רק על הראשונה?"
כי היא הכי חשובה. הטיוטה הראשונה היא מעל ולפני הכל מצב פנימי של הכותב, אנחנו מציפים, אוספים ומגבשים לעצמנו את החומרים. אם נהיה עסוקים בכך שהם יצאו נקי ואלגנטי, לא נהיה פנויים לחפירות העומק (אין דרך אחרת לכנות זאת) הדרושות לנו כדי להגיע לחומרים מעניינים וטובים.
כאשר אני עוסקת בתפקידן של הטיוטות השונות בסדנאות הכתיבה שלי, אני מחלקת בשיא הרצינות ובכוונה מלאה דפים ריקים עם כותרת ענק באותיות מודגשות: טיוטה ראשונה מחורבנת. (מונח שטבעה אן למוט, סופרת אמריקאית רבת מכר). אני מפצירה במשתתפים לא לחשוב על מה שהם כותבים, ואם אפשר לא לחשוב בכלל. רק לכתוב. ממש מחורבן.
לא אכפת לי בשלב הזה מה הם כותבים, אכפת לי איך הם כשהם כותבים את זה. אני רוצה שהם יהיו פתוחים, מחוברים חזק פנימה, כנים ואמיצים. כי המצב הפנימי הזה הוא הערובה לחומרים משמעותיים לסיפור שלנו. סדר בבלגן נוכל לעשות אחר כך.
בשלב הזה של הטיוטה הראשונה כדאי וצריך לכתוב הכל. כולל השטויות. לתת לפרץ החומרים לצאת, בלי לעשות חשבון לשום דבר. את זה המינגווי כינה "זבל". (לדעתי הוא בכלל התכוון לזבל פרות, כלומר לדשן.)
את תגלי שזה שלב מפתיע ומהנה, כי רגע לפני שכתבת לא היה לך מושג שזה מה שעומד לבוא. מאגרים עמוקים של זיכרונות, חוויות, רגשות ותחושות פתאום הופכים נגישים, ואת בכלל לא זכרת שכל זה קיים אצלך בפנים. המצב המבורך והפורה הזה אפשרי רק בשלב של הטיוטה הראשונה.
(אני רק ממליצה להכחיד בסוף התהליך את המחברת או את הקובץ, כי כשירצו לתת לך נובל יחפשו את הטיוטה הראשונה...).
בטיוטה השניה אנחנו מסדרים, מנקים, מנכשים וגוזמים. כדאי להניח לסיפור בין שלב לשלב, גיליתי שדרושים שבועיים לפחות כדי שנוכל לבוא אליו שוב בעיניים רעננות. בשלב הזה כבר יהיה לך ברור מה את רוצה להשמיט ולמחוק, מה לא צריך להיות שם.
ובטיוטה השלישית את מדייקת. גם את המבנה (אולי צריך להחליף בין ההתחלה לסוף?), גם את הדמויות (אולי הדמות הזו מושלמת מדי? הוסיפי לה איזו שהיא שריטה, שתיתן לה אמינות ותעיר אותה לחיים), וגם את השפה (הדיאלוג הזה נשמע מלאכותי מדי, הקשיבי, איך הם מדברים באמת?)
זהו. עכשיו אפשר להגיש לעורך.
אוולין לוי היא מורה לכתיבה יוצרת, עורכת ספרות, מנהלת הוצאת סטימצקי, דוקטורנטית בחוג לספרות באוניברסיטת תל- אביב.