זאת שוב התקופה הזאת בארה"ב. השלג מתחיל להיערם, עצי האשוח הופכים לסחורה חמה ובכל פינת רחוב ובאנר פרסומי מפציעים להם הסיילים של עונת הכריסמס. האירוע הזה הולך וגדל משנה לשנה בארה"ב ומגלגל סכומי כסף עצומים, ועכשיו, כשהעולם כולו גילה את חדוות ה"הקלק וקנה", רוח החג שורה אפילו עלינו. המפתח לעונת חגים טובה קשור כבר שנים במצב הרוח הלאומי. אם האמריקאים בדאון או סתם מאבדים לרגע את ההיגיון לכל החגיגה הזו, הם יצמצמו בשופינג או אפילו לא ייצאו כלל. על החלק הזה של המורל והדביקות הלאומיים ממונה ז'אנר סרטי הכריסמס. פעם הסרטים היו קשורים למיתולוגיה של החג ("הגרינץ'") או סתם חמודים ("שכחו אותי בבית"), אבל לאחרונה הם עברו מוטציה והפכו מאמצעי למטרה. הסיפור כבר לא חשוב, גם לא הדמויות. העיקר הוא שתצאו ממנו עם מקסימום עומס רגשי שיניע אתכם ישר לחנות המתנות הקרובה.
"כולם אוהבים את הקופרס" הוא אחד מסרטי הנוסחה האלה שמשלבים שורה של סיפורים כביכול נפרדים, אבל לא באמת, שמתרחשים כולם בערב חג המולד. הגיבורים הם כולם בני משפחה אחת: הקופרס. שרלוט (דיאן קיטון) וסאם (ג'ון גודמן) הם ראשי המשפחה, נשואים כבר 40 שנים ומגלים שהלכו לאיבוד בתוך החיים עצמם. אחרי שהבינו שאהבה כבר לא גרה כאן יותר הם מחליטים לפרק את החבילה, אבל רק אחרי שיחגגו עוד כריסמס אחד עם המשפחה. האנק (אד הלמס), בנם הגרוש הטרי, מנסה להסתיר מכולם את העובדה שאיבד את עבודתו ואינו יכול לקיים עצמו כלכלית. אלינור (אוליביה וויילד) היא הבת הרווקה והמאכזבת הסדרתית, שמגיעה הביתה עם חייל שמרן ונוצרי אדוק שאספה בשדה התעופה, כדי שיתחזה לבן זוגה וירצה את הוריה. באקי, אביו של סאם, מאוהב בסתר במלצרית (אמנדה סייפריד) בדיינר שבו הוא מבקר יום-יום. אמה (מריסה טומיי) היא אחותה האקסצנטרית של שרלוט שמעדיפה לגנוב את מתנות החג שלה. ובנוסף יש גם מתבגרים חנונים מחוצ'קנים ששונאים את העולם וילדים עם פה מלוכלך, אבל באמת שזה כבר מספיק מעייף גם ככה.
בכל פעם אחרת זה היה ספוילר נוראי, אבל במקרה של הסרט הזה אפשר לחשוף בביטחון את מה שחשדתם בו מהרגע הראשון: כל הבעיות המורכבות האלה נפתרות במחי ערב קסום אחד של אהבה ומשפחתיות דביקה. לפתע, ליד שולחן החג, זוטות מקבלות פרופורציה, סכסוכים ושריטות חיים עמוקות נפתרים בעזרת כף גדושה של פירה. גדלות רוח בעקבות הרמת כוסית מאפשרת לגשר על פערים וגם להתאהב בזרים מוחלטים, כי למה לא? זה חג המולד! שום דבר לא יכול על חג המולד. מזמורי החג ילוו אתכם לכל הדרך בפסקול, שקטים ומלנכוליים ברגעי המשבר ואז עולים בקרשנדו סוער כשכל צרות החיים מסתדרות בזו אחר זו.
החטא הגדול של "כולם אוהבים את הקופרס" הוא לא השמאלץ, אלא המלאכותיות והתעשייתיות הנוראית שבה הוא נדחף לכם לגרון. הבמאית ג'סי נלסון לא פוסחת על שום אפשרות להפוך סתם רגע מתוק לסוכרת. אין נשיקה רומנטית מתחת לדבקון חג המולד, יש חמש. סימולטניות. חלקן של אנשים שפגשו זה את זו ברגע זו וחלקן בין כאלה שלא התקרבו זה לזו כבר עשורים. אילוף הבת הסוררת על ידי החייל השרמנטי והחתיך לא מספיק, זה חייב להגיע עם אקסטרים קלוז-אפ חוזר ונשנה על עיניה הכחולות, הגדולות והמושלמות של אוליביה ווילד. הן תמיד דומעות אגב, כי חג המולד וזה מרגש. יש גם דודה דמנטית חמודה שמוסיפה הרבה אושר בחוסר האוריינטציה שלה ונטייתה לזכור רק רגעים מאושרים. הנער המתבגר והמסוגר ששונא את העולם פותר את כל בעיותיו בכך שהוא נכנס לחנות ומתנשק צרפתית עם המוכרת. הוא גם לא יודע להתנשק צרפתית וזה קצת דוחה, אבל גם מרגש כי זאת אהבה צעירה וגם חג המולד. אה כן, יש ילדים קטנים. הרבה. וגם כלבלבים ופלאשבקים לאנשים רוקדים ומשחקים בשלג. ואולי זה הפרט החשוב באמת: הסיפור כולו מסופר בווייס-אובר על ידי הכלב המשפחתי.
אם סרטי קולנוע היו פריטי מזון "כולם אוהבים את הקופרס" היה מרגרינה. גוש שמנוני שנדחף בכוח לעורקים בליווי קילו סוכר ומותיר טעם של פרווה. אין גרם של אותנטיות בסיפורים שהוא מתאר וההזרקה הזאת של אושר מלאכותי מותירה טעם של בחילה. נלסון אפילו מגיעה לשיא חטאים חדש כשהיא מערבבת לתוך כל התערבות הדביקה הזאת שירים של בוב דילן, שהיה מוכן בוודאי להשמיד את כל העותקים של יצירותיו אם היה יודע שישולבו פעם בסרט ממוסחר וציני כזה. אז לא, זקנים בודדים לא זוכים באהבתן של מלצריות צעירות, מבוגרים דמנטיים לא מקלילים את האווירה בארוחות משפחתיות, אהבה שמתה לא קמה לתחייה בזכות ריקוד עם ילדים ולהתנשק צרפתית ליד ההורים שלך (שעושים את זה בצד השני) זה דוחה. וכך, כמו כל ניסיון להאביס בכוח, המטרה של "כולם אוהבים את הקופרס" מתהפכת על הראש. במקום ליצור חמימות היא יוצרת ניכור, במקום לגרום לנו להיזכר למה משפחה חשובה היא רק גורמת לנו לרצות להבריז מהארוחה המשפחתית הבאה שתגיע.
ברוח פעמוני חג המולד, הנה קריאה אנטי-ממסדית: הדירו את רגליכם מ"כולם אוהבים את הקופרס". רוצים לדבר על זקנה? צפו ב"נברסקה", לחוות את כל קשת הרגשות באהבה? "כחול הוא הצבע החם ביותר", להרגיש כמו טינאייג'רים? "מועדון ארוחת הבוקר", להתחבר לרגשות? "הכל בראש". לכו על רכיבים טבעיים, על קולנוע אמיתי שמעורר רגש כי הוא נוגע בנו בלי להתאמץ. רכיבים מלאכותיים? זה סתם משמין.