פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      סטטוספופ 16: עלייתו, נפילתו ועלייתו של ג'סטין ביבר

      זה הזמן להדחיק את שלושת אלבומי הטין פופ הקודמים של ביבר, לנטרל את הטראומות שעשה לכם הקליפ של "Baby", ובאופן כללי להשתחרר מכל דעה קדומה שיש לכם עליו. "Purpose" הוא במידה רבה אלבום הבכורה האמיתי שלו

      סטטוספופ 16: עלייתו, נפילתו ועלייתו של ג'סטין ביבר

      (בסרטון: ג'סטין ביבר נשבר על הבמה)


      בשבוע שעבר התארח ג'סטין ביבר למשך שבוע שלם בתוכניתה של אלן דג'נרס, ובאחד הימים הגיע לאולפן כשהוא לבוש בחולצת מטאליקה. ה"אינטרנט" כמובן מיהר להגיב, חובבי רוק מטאל בכל העולם זעמו, קיללו וטינפו אותו בטוויטר כשהם מקווים שהרשת כולה תצטרף לחגיגה. אבל מסתבר שזה היה חסר סיכוי, הפעם כבר לא היו יותר מדי אנשים שיצטרפו לריקודים על הדם. אז כן גבירותיי ורבותיי, אמנם קשה להאמין, אבל המהפך הושלם: ג'סטין ביבר מודל 2015 הוא לגמרי הדיבור החם של הרגע, הגילטי פלז'ר של כל האנשים הקוליים, אולי חוץ מאלה שעדיין מרטיבים מסולואי גיטרות.

      אחרי ארבעה סינגלים מוצלחים ששוגרו למצעדים בזה אחר זה, כבר קשה למישהו לבוא ולהגיד מילים רעות, גם אם שירי פופ לא באמת נוכחים בספריית האייטיונז שלו. אלבומו החדש והמעולה של ביבר, "Purpose", שיצא בסוף השבוע האחרון, רק מחזק את התופעה שפשטה בציבור ומלמד שביבר, כולה בן 21, ביצע סופית את הטרנספורמציה לעולם הפופ של המבוגרים עם אלבום בוגר ומאוד מוצלח, שינעם לא רק לאוזניהן של המעריצות שהעבירו איתו את בגרותן, אלא גם לקהל רחב יותר ואף חוצה ז'אנרים. לא משנה אם אתה היפסטר, היפהופ הד או רייבר, לביבר מודל 2015 יש לפחות שיר אחד שיפיל אותך מהרצפה.

      כפי שאפשר להבין מהרפתקאותיו בשנים האחרונות, מיריקות מהמרפסת, ביקור אצל זונות בברזיל, זריקת ביצים על השכנים ועד בריחה מריאיון וביטול הופעה שקרו בחודש האחרון, ביבר הוא לא העיפרון הכי מחודד בקלמר. למזלו, יש לו משהו שכל אמן בן זמננו צריך יותר מכל. מנהל אישי טוב. במקרה הזה מדובר בסקוטר בראון (או בשמו היהודי - שמואל בן אליעזר), האדם שגילה אותו ביוטיוב וקטף אותו אל תעשיית המוזיקה בגיל 12, עוד לפני שחווה ילדות נורמלית, אבל גם האיש שידע לשחרר לו את הרסן ברגע שהיה צריך ונתן לכוכב שלו להתנסות בכל תחלואות התהילה וסלינה גומז, עד לרגע שיחליט שהגיע הזמן שלו להתבגר. הרגע הזה הגיע איפשהו לקראת סוף 2014, כשבראון הגיע למסקנה שהעולם כבר בשל לביבר החדש והחל בתהליכי ה"שיקום".

      שלב ראשון: הומור עצמי. המתכון: ביבר מתנדב לעלות על הגריל ב"רוסט" בקומדי סנטרל, חוטף מסודר בראש על כל מעלליו ומכריז על פתיחת דף חדש. שלב שני: איך להיות קול בשלושה צעדים. המתכון: שניים מהכוכבים הגדולים של דור ה-EDM, סקרילקס ודיפלו, מתבקשים תמורת לא מעט דולרים למקסס את אחד מהשירים שעליהם עבד ביבר בשנים האחרונות עם מפיקו הצמוד ג'ייסון בויד. התוצאה הסופית מפתיעה את כל המעורבים. סקרילקס ודיפלו מחליטים להכניס אותו לאלבום המשותף של Jack U, ותוך זמן קצר הופך השת"פ המפתיע לאחד מהלהיטים הגדולים של השנה הנוכחית.

      מכאן כל מה שנותר לבראון זה רק להקפיד שהכל ידפוק כמו שעון: סקרילקס נקרא שוב לבוא לאולפן, ביבר מקפיד לעשות רק שטויות שאפשר לתקן בקלות עם יח"צ, והעבודה על "Purpose" יוצאת לדרך. את החשבונות עם העבר ופתיחת הפרק החדש בחייו סוגר ביבר כבר ב-"I'll Show You", הרצועה השנייה באלבום, שהפיק לו סקרילקס באווירת האלקטרוניקה השבורה של Jack U: "החיים שלי הם סרט / וכולם צופים / אז בואו נעבור לחלק הטוב / כי כל מה שהיה בעבר זה שטויות / אל תשכחו שאני רק בנאדם".

      מאז ומתמיד אהבו אנשים סיפורי "עלייתו ונפילתו", אבל מה שהם אוהבים עוד יותר זה סיפורי "עלייתו ונפילתו ועלייתו". סיפורו הנוכחי של ביבר לגמרי קלאסי לז'אנר. וכשזה מגובה בשירים טובים, השמים הם הגבול. לכן זה הזמן להדחיק את שלושת אלבומי הטין פופ הקודמים שלו, לנטרל במחשבותיכם את הטראומות שעשה לכם הקליפ של "Baby" ובאופן כללי לשחרר מכל דעה קדומה שיש לכם על הבחור. כך תוכלו ליהנות באמת מ-"Purpose", שאפשר להגדיר למעשה כאלבום הבכורה האמיתי שלו.

      כמו ג'סטין טימברלייק לפניו, שהיה צריך לעבור כמה שנים מגוחכות באן סינק עד שמצא את הקול האמיתי שלו, גם ביבר לוקח מההיסטוריה הקצרה שלו רק את הדברים שבאמת צריך (יכולות ריקוד לא הזיקו לאף אחד) ונעזר במפיקים חיצוניים כדי למצוא את הקול החדש שלו. אצל טימברלייק אלה היו פארל וטימבלנד, אצל ביבר זה סקרילקס. שנאמר, כל דור והגיבורים שלו. אבל למרות נוכחותו של סקרילקס כמפיק במרבית הקטעים באלבום, ביבר לא רחוק כל כך מטימברלייק מוזיקלית. הבסיס שלו הוא עדיין ארנ'בי מאוד אמריקאי, הודות לחיבור עם בויד, אבל כסממן אופייני לבני דורו, הוא לא מתבייש לפזול גם לז'אנרים אחרים: קצת אלקטרו פופ מסוגנן ("Company"), קצת טרופיקל האוס ("What Do U Mean"), קצת EDM וטראפ עמוסי סינתים וסנרים מתגלגלים ("Where R U Now" ו-"Children" הצ'יזי), נגיעות אינדי ארנ'בי מעדות דה וויקנד ("I'll Show You" ו-"The Feeling", הדואט המוצלח עם זמרת הפופ אינדי העולה האסלי), טאצ'ים של ראגאטון ("Sorry") וכמובן יותר מקריצה לחבר'ה מההיפ הופ ולמעריצי כריס בראון באשר הם ("No Pressure" עם ביג שון ו-"No Sense" עם טראוויס סקוט).

      בנוסף יש גם משהו שנשמע בדיוק כמו שיר של אד שירן ("Love Yourself"), ושלא במפתיע, אד שירן הוא גם זה שאחראי לו. לא בטוח שהשת"פ הדי דביק איתו הוא הבחירה הנכונה לאלבום הזה, אבל נדמה שגם אם היה רוצה, ביבר עדיין לא בשל לגמרי להתנתק מעברו. לראיה, שתי בלדות קיטש מיותרות נוספות שמגיעות לקראת סופו של האלבום ("Life Is Worth Living" ושיר הנושא "Purpose"), ומלמדות שהמבחן האמיתי של ביבר יגיע רק באלבום הבא. בכל זאת, נכון לעכשיו "Purpose" לוקח בקלות מקום של כבוד ברשימת אלבומי הפופ של השנה, וכשחושבים על מה שביבר עבר בדרך לשם, מדובר בהישג עצום.

      צפו והאזינו לאלבום במלואו

      בדומה לביונסה האחרון גם ביבר הולך על קונספט ויזואלי מתיש, שכולל ויז'ואלס לכל אחת מהרצועות באדיבות חבורות על חבורות של רקדנים. הנה זה כאן.