בפעם הקודמת שבה קלקסיקו הגיעו לשתי הופעות בבארבי, הם הצליחו להרים את רוב המועדון על הרגליים למסיבת קצב שבמשך השנתיים שעקבו עוד הותירו באוויר הישראלי הדים של פיאסטה עם אנרגיות טובות. באותן הופעות, הרושם הראשוני שקיבלתי מאלבומיהם האחרונים והמתונים שינה צורתו. הוא גידל רגליים מרקדות, הרחיב את ישבנו המענטז וכל זה בתור חיוך רחב שנשבע שתהיה עוד פעם, שאחזור ברצון לראות את הלהקה האמריקנית-מקסיקנית מופיעה על במה ישראלית. מכל הפרגון שהם קיבלו לאחר ההופעה, היה ברור שתהיה כזו. מכיוון שההופעות מ-2013 הסתכמו בעיקר בתזזיתיות ומחול, מיקום ההופעה הראשונה בארץ בתיאטרון "גשר" היה תמוה: קלקסיקו? מופע ישיבה? האם בשנתיים שעברו ג'ואי ברנס וג'ון קונברטינו (צמד המייסדים) איבדו תקווה בפוטנציאל המפזז של הקהל הישראלי? מדוע בחרו במקום להופיע בפני כ-850 עכוזים במצב מנוחה? התשובה היא: למה לא. פעם שלישית שלהקה מגיעה להופיע בארצנו הקטנטונת זה לא עניין של מה בכך, פורפליי אקוסטי ואיטי נחוץ לחיזוקה של כל מערכת יחסים אינטימית, ובשביל פיזוזים נוספה הופעה ערב למחרת בבארבי, כלומר הערב (שלישי).
ערב אמש התחיל באיחור קטן, כאשר עלו חברי להקת לולה מארש לבמה בסביבות 21:20 להתחיל את חגיגות ההחתמה שלהם בלייבל הצרפתי "ברקלי רקורדס" מבית "יוניברסל". הצמד גיל לנדאו ויעל שושנה כהן ביחד עם הלהקה המורחבת הופיעו בפני תיאטרון שהחל להתמלא עם שירים מהמיני-אלבום העומד לצאת. עם קורט פולק של פעם, כמה הרמוניות קוליות שמזכירות את הפולק הפליט פוקסז של היום והרבה מאהבת הנושן של לנה דל ריי, לולה מארש הציפו את האוזניים בצוף פרחים נעים ומלודי. כהן הרשימה ביכולותיה הווקאליות ובלטה בעיקר בזכות נוכחות בימתית מושכת ועם זאת צנועה.
אחריהם עלה ההרכב המרכזי של הערב, ברנס וקונברטינו הגיעו חמושים באהבה גדולה עם להקה שכללה בתוכה גם את יקיר הישראלים, חאירו זבאלו, הידוע לרוב בשם הבמה דפדרו. באולם התיאטרון הקטן הכניסו קלקסיקו את הקהל על אש קטנה אל תוך העולם המוזיקלי שלהם עם עירוב של "Frontera" ו-"Trigger" הרגועים. העניינים התחממו עם "Falling From The Sky" מאלבומם האחרון, וכשהגיע "Cumbia de Donde" הרגליים שנעו מצד לצד לא ידעו איפה ולאן עם קצב החצוצרות שפלירטט וקרא להן לקום ולרקוד. כל זה היה רק מפגן טיזינג מטעה שהמשיך עם ביצועים שלווים לשירים כמו "Two Silver Trees" ו-"Tapping on The Line", ובכל זאת האיטיות מצאה את סופה בתוך עוצמה של שבעה נגנים שנתנו את הכל בניסיונות לחסום כל מונוטוניות משמימה.
ברנס, סולן הלהקה, הוא דמות הג'נטלמן האמריקאי-הדרומי הטיפוסי. כשהוא לבוש בז'קט שחור מעל חולצת קאובוי מסורתית ועל כתפו תלויה גיטרה חשמלית או אקוסטית, הוא הפעיל את קסמיו עם הכריזמה הצנועה והמנומסת שלו. לעומת ההופעות ההן בבארבי, בהן האווירה הייתה העיקר והשירה פחות, אפשר היה באולם התאטרון לשמוע סוף סוף את האיכות הווקאלית של הסולן. בביצוע אקוסטי ומרשים ל-"Fortune Teller" מהאלבום "Algiers", אפשר היה לשמוע לאן מיתרי הקול יכולים לכוון, ולאיזה גובה הם יכולים להסתלסל. בהופעות של קלקסיקו הלהקה היא אנסמבל של נגנים ללא כוכב או שחקן ראשי, אך אם היה צריך להצביע על גורם שהיטיב ואף הוסיף להרכב, זה לא אחר מאשר דפדרו. היוצר הספרדי סיפק את האינטנסיביות החשמלית לשירים כמו "Splitter" ו-"Bullets and Rocks" ופינק בצלילי קאנטרי נוגים של פדאל סטיל ב-"Sonic Wind". ב-"World Undone", בזמן שקונברטינו תופף התחלה של סערה, דפדרו היה הנהג בחשיכה והוביל את השיר עם נגינתו המיומנת אל שיאו המואר ומלא הכלים.
הפורפליי המפלרטט המשיך עם "Coyoacan" המקסים מהאלבום האחרון ו-"Inspiracion" שכמעט הצליחו להרים את הקהל, אך היה זה רק לקראת סוף ההופעה כשהקאבר המוכר של הלהקה לשיר "Alone Again Or" של להקת Love הצליח להפשיט את הקהל מרשמיותו והתקבעותו על המושבים הנוחים, ושורות האנשים מיהרו לעלות על רגליהם כדי ליהנות מהקצב הממכר בתרגומם הקלקסיקני לשיר. מסיבת העיכוסים, שהגיעו הן מהבמה והן מכיוון הקהל, המשיכה עם "Crystal Frontier" ובהדרן עשו חברי הלהקה החלטה להמשיך את הקו המרקיד עם "Guero Canelo" והפתעה מרעננת כשהם כיסו את "The One I Love" של REM. עם כל אלה הם דאגו לכך שאותן שאריות הדים מהפעם הקודמת יישמרו לעוד זמן מה.
גם בפעם השלישית בארץ נראה שעדיין נשאר הרבה דלק אקלקטי אצל חברי הלהקה, ואין סימן אחד של עייפות על פניהם המחייכות. גם אחרי כמעט 20 שנה בתעשייה ואחרי הופעה רגועה הרבה יותר מאלה שהרימו אלף נפשות ערב אחר ערב לפני שנתיים, קלקסיקו נשארו אחת הלהקות הטובות ביותר בהופעה חיה. שני הצדדים של הלהקה נשמרו. מצד אחד האמריקנה המדברית קיבלה ייצוג הולם ואקוסטי, עם גיטרות שמזרימות רוחות חמות של בית, ומצד שני הקהל קיבל מן החיוניות של חצוצורת המריאצ'י והאקורדיון שמזרימים את הקצב אל תוך הגוף ומשכיחים את הרוגע מתחילת המופע, לפני סערת החגיגה. ההדרן שופע ה"קולולו" סיפק טעימה קטנה ממה שהולך כנראה להתחולל מחר בבארבי. אני אישית לא מתכוונת לפספס את זה בשום פנים ואופן, וממליצה שגם המתמהמהים למיניהם ידלגו על הדילמה ויבואו לעוד חגיגה של חיוביות חיונית בימים שכאלה.