"צריך להפריד בין פוליטיקה לאמנות. אחד הדברים שלמדתי לאורך השנים זה שאמנות נועדה לגשר ולקרב בין אנשים, וזה בדיוק מה שאני עושה". לג'ואי ברנס מלהקת קלקסיקו לא היו ספקות לגבי חזרה לישראל. גם לא בפעם השלישית. בשיחת טלפון מביתו שבאריזונה הוא מספר בהתרגשות על החזרה לישראל לשתי הופעות ב-16 וב-17 בנובמבר בתיאטרון גשר ובבארבי תל אביב, ולא מסכים עם הגישה שמבקשת להחרים אותנו. "אני בעצמי מגיע ממדינה שמעורבת בשאלות שנויות במחלוקת, אז קשה לי לשמוע 'אתה לא יכול ללכת למדינה הזו'".
השאלה "האם רוג'ר ווטרס התקשר אליך?" הפכה לסמל סטטוס מפוקפק בקרב להקות שמגיעות לארץ. חודשיים אחרי ההופעה והעקיצות המתוקשרות בין ווטרס לבון ג'ובי, ובחודש רווי בהופעות אלטרנטיביות שעברו מתחת לראדר ה-BDS (כולל Rhye, פיוריטי רינג, Unknown Mortal Orchestra), קלקסיקו למרות ותק של כמעט 20 שנה שייכות לאגף השני. אבל בניגוד ללהקות צעירות רבות קשה להאשים אותם בחוסר מודעות פוליטית. "אני בא מאריזונה וגם אצלנו יש פוליטיקה שאני לא מסכים איתה", הוא מספר. "יש חוק שנוי במחלוקת שנקרא 1070 שהוא למעשה חוק הגירה, ובחוק יש נקודות מקוממות שמאפשרות הלכה למעשה יצירת פרופיל גזעי, והרבה אמנים החרימו את המדינה בגלל זה. אני גר באריזונה למרות שאני לא מסכים עם כל המדיניות שלה - אתה מסכים עם כל המדיניות של המדינה שבה אתה חי? - מה שעשיתי זה לעודד אמנים להגיע למדינה ולא רק לנגן אלא גם להקים עמדות של רישום בוחרים בהופעות, כי זה באמת אחד הדברים הכי חשובים שאנחנו יכולים לעשות כדי לפעול נגד חוקים".
ההגירה היא נושא ששזור באלבום האחרון והתשיעי של קלקסיקו, "Edge of the Sun". "זה נושא שאני עוסק בו במוזיקה שלי כבר הרבה זמן. נולדתי במונטריאול, קנדה, וכשהייתי צעיר אני זוכר שהלכתי לשגרירות עם אחים שלי ואבי ונרשמתי להיות אזרח ארה"ב. תמיד עניינה אותי העובדה שנולדתי במקום אחר. אני חושב שזה פתח לי את הדלת לחשוב מה זה אומר להגר. בשיר 'Cumbia de Donde' אני שואל את השאלה 'אני לא מכאן, אני לא משם, לאן אני הולך? זה באמת משנה?' כולנו בחיפוש אחר המקום הפנימי. יש קשר למקום הפיזי, כמובן אבל האמת היא שמדובר קודם כל במקום פנימי - שלום פנימי. לפעמים יש לאנשים תחושה של זכות או בעלות ש'אני הייתי כאן קודם' או 'זה שלי'. אלו דברים משוגעים לדעתי, כי כולנו באותו כוכב ונושמים את אותו אוויר".
נגעת בעצב גלובלי מאוד עכשווי עם מה שקורה עכשיו עם משבר הפליטים באירופה.
"זה קורה בכל מקום. אני חושב שמה שקורה זה שיש פחד ואנשים משחקים על הפחד. הפחד שאני מרגיש מוגבר ומונע למרות שהוא לא מחובר למציאות. פוליטיקאים משתמשים בכל מה שהם יכולים להשתמש לטובתם כדי להישמע חזקים יותר או שנחשוב שיש להם תשובות לבעיות. למשל דונלד טראמפ שדורש לבנות חומה עם מקסיקו. הוא נשמע קשוח. כמו מישהו שתוכל לסמוך עליו כי אתה פשוט מפחד. הדברים האלו נבנים כדי להישמע גדולים מרחוק אבל מעט האנשים יודעים את כל הפרטים הקטנים של הסיפור".
קלקסיקו הוקמה באמצע שנות ה-90 על ידי הזמר והגיטריסט ג'ואי ברנס והמתופף ג'ון קונברטינו, שהחלו את דרכם המשותפת בלהקת "ג'איינט סאנד". שם הלהקה קלקסיקו - לקוח משמה של עיירת גבול בין קליפורניה למקסיקו וכך גם נשמעת המוזיקה שלהם. כור היתוך בין אינדי רוק אמריקאי לחצוצרות מריאצ'י וגיטרות ספרדיות. למרות הקשר התרבותי עם המדינה שמעבר לגבול, באלבום האחרון היתה זו הפעם הראשונה שהם ממש נסעו למקסיקו סיטי לכתוב ולהקליט.
"אנחנו מרגישים קשורים למקסיקו", מסביר ברנס. "יש לנו אהבה לתרבות, לאנשים, להיסטוריה. אנחנו שכנים. ומקסיקו סיטי היא עיר ענקית ומודרנית שכל כך קרובה אלינו אז אמרנו במקום לנסוע לניו יורק או שיקגו בואו ניסע לשם. התחלנו בהקלטת דמואים במקסיקו סיטי. היינו שם 12 יום, אני, המתופף ג'ון קונברטינו והקלידן סרג'יו מנדוזה שהיה במקסיקו סיטי בעבר. אנחנו חייבים הרבה לסרג'יו, זה כנראה שיתוף הפעולה הכי חשוב באלבום. כשהתחלנו לעבוד עם מנדוזה זה אפשר לו להכניס אלינו השפעות ורעיונות חדשים לסיר. כמובן שגם שאר האורחים מצליחים למלא את התמונה. לפעמים לפרטים קטנים יש השפעה גדולה על ההרגשה של היצירה".
והאלבום החדש רווי בפרטים קטנים. לאורך השנים, לצד אלבומיה, הרבתה הלהקה לשתף פעולה עם אמנים רבים. באלבומה האחרון הדלת נפרצה כמעט לחלוטין עם אירוחים של ניקו קייס, Iron & Wine, בן בריידוול (בנד אוף הורסס), הלהקה היוונית טאקים ואחרים. "עשינו כל כך הרבה שיתופי פעולה לאורך השנים, בין אם כקלקסיקו, בכתיבת פסי קול או באירוחים אצל אחרים. בנקודה מסוימת, זה קרה אחרי שכתבנו את השיר 'Bullets and Rocks', אמרנו שקולות הרקע שאני עושה נשמעים כמו משהו ש-Iron & Wine היה עושה מצוין. בואו נשלח לו ונשאל אותו. וצריך לומר שהוא הרבה יותר פופולרי מאתנו, וגם יש לו יותר ילדים ממני והוא בטח גם עסוק - אבל התגובה שלו היתה כל כך משמחת שאמרנו, טוב בואו נשאל גם את ניקו קייס ואת הלהקה טאקים מיוון. וכך זה התגלגל".
החיבור הזה בין ההשפעות הספרדיות שהכניס מנדוזה (שהיה שותף בכתיבת הלהיט "Cumbia de Donde"), האינדי רוק האמריקאי של ניקו קייס והמוזיקה היוונית המסורתית של להקת טאקים, מסמלים את הגיוון התרבותי במוזיקה של קלקסיקו שבבסיסה מנגנת אמריקנה וקאנטרי רוק, נוגעת בפסיכדליה ובפיוז'ן, משלבת סגנונות מקומיים כמו טקס-מקס וקומביה אבל מצליחה לדבר גם אל קהל של רוק אלטרנטיבי. "אתה לא יכול לזייף את זה, אתה חייב לעשות את מה שאתה אוהב", מנסה ברנס לפענח את סוד ההצלחה חוצת הקהלים של הלהקה. "מה שאתה שומע זה מוזיקאים מנגנים ועושים את מה שהם אוהבים. זה לא שישבנו מסביב לשולחן ואמרנו לעצמנו אם נעשה את זה, את זה ואת זה נשבור מחסומים ויאהבו אותנו יותר אנשים. זה הרבה אינטואיציה לעשות את מה שאנחנו עושים וזה כן נס שאנשים מתעניינים בזה. זה גם מדהים שאנשים עדיין מתעניינים במוזיקה החדשה שלנו. כי זה קל להגיד אהבתי את השירים הישנים שלכם. וזה בסדר גם, לכל אחד יש דעה. אבל זה מדהים. יש לנו טור בקרוב וזו היתה שנה מעולה עם מלא הופעות באמריקה ואירופה. בשנה הבאה נטוס לאוסטרליה, נחזור לאירופה, נופיע גם בדרום אמריקה".
נשמע שזה ממשיך לגדול.
"זה ממשיך. גדילה זו מילה מעניינת. עסקי המוזיקה הם יותר על איכות מאשר כמות, ואני צריך להזכיר לעצמי את זה כל הזמן. למשל יש בחור שפגשתי מאטלנטה, ג'ורג'יה, שהגיע לטוסון, אריזונה, בחודש שעבר, והוא סיפר לי שהוא בא לחגוג את יום ההולדת החמישים שלו וזו ההופעה החמישים של קלקסיקו שהוא רואה. אמרתי לו 'וואו, זה מדהים! תודה שאתה חוזר! ועוד לבוא עד טוסון! זה מעיף אותי. ובאותו זמן אני רק בנאדם. אין לי מכונית מפוארת, אני חי בצניעות ואני רק שמח שזה ממשיך לקרות.
"אחת ההערות שקיבלנו בטור האחרון זה 'אתם כה נדיבים על הבמה'. שאלנו מה הכוונה, וענו 'אתם נותנים הרבה פוקוס וסולואים לכל החברים על הבמה. אפילו למופע החימום, אתם נותנים לה להופיע עם שיר שלה באמצע ההופעה שלכם ועוד מלווים אותה. אפילו בסט שלה לפני ההופעה שלכם אתם מלווים אותה. ואתם מעלים לבמה אמנים מקומיים' וכן, בשביל זה אנחנו כאן. הבמה היא מקום קהילתי, עד כמה שאני אוהב לשיר את השיר שלי, אני רוצה לשמוע את האמן שלידי שר את השיר שלו ולהיות חלק מזה".
בזכותכם קיבל הגיטריסט שלכם, דפדרו, קהל אוהד בישראל למוזיקה שלו.
"אני כל כך אוהב אותו, הוא כזה נפש חיובית. הוא גם נותן מעצמו בשבילנו, וזה הקח-תן הזה שאני אוהב להיות חלק ממנו ולחיות דרכו. אתה מראה לאנשים גם כאלו שנמצאים במקום מוחרם או שמחרימים אחרים - שאנחנו יכולים לעשות את זה. אמרו לי שאני לא יכול לשתף פעולה עם מוזיקאים ממקומות, אמונות או שיטות פוליטיות שונות, אבל אני אומר דווקא בואו כן נעשה משהו ביחד. בואו נמצא את הקרקע המשותפת שעליה כן אפשר לחיות יחד ונחגוג את החיים".
לפני שש שנים, בביקור הראשון שלכם בישראל, הזמנתם אל הבמה את אהוד בנאי. אולי באלבום הבא תזמינו אותו או אמן אחר מישראל להשתתף גם באלבום שלכם?
"בטח! זה יהיה נהדר. פעם אחרונה שהיינו כאן בילינו הרבה אצל ערן (ערן אריאלי מנרנג'ה, החברה שמפיקה את המופע נ.ג). היינו בחנות תקליטים, הכרנו מוזיקאים ודיברנו על זה כבר אז. עכשיו כשאנחנו חוזרים, זו הזדמנות טובה לקדם את הרעיון הזה".