לשמחתי הרבה יצא לי בשנים האחרונות לעסוק לא מעט בעריכה ושידור מוזיקה ברדיו. אני רוצה לחשוף על במה זו את אחד מכללי האצבע והסודות המקצועיים שמלווים אותי כבר לא מעט זמן ולשמחתי עדיין רלוונטיים. הוא הולך ככה: "אם יש ספק נגן ביץ' האוס". ובהרחבה: אם אני לא יודע מה לנגן, זקוק להשראה ורוצה להפתיע ולשמח את המאזינים ואת עצמי - ביץ' האוס הם הפתרון. אני רוצה להגיד שכל שיר של ביץ' האוס הוא פתרון - לפעמים אני גם מנסה שירים פחות מוכרים ולפעמים אפילו קולע - אבל במקרה שלהם הכלל נכון לכמה שירים מאוד ספציפיים: "Zebra", "Norway" ו-"Ten Mile Stereo" מתוך האלבום השלישי שלהם, "Teen Dream"; ו-"Myth" ו-"Lazuli" מהאלבום הרביעי שלהם, "Bloom". יש להקות קרובות יותר ללבי, אבל מעטים השירים שמצליחים לשבור אותי (לטובה) כמו השירים הללו.
כשנודע בקיץ שהם עומדים להוציא אלבום חדש, מיד ידעתי שאקדיש להם טור. לאור גרף העלייה שלהם באלבומים האחרונים שני אלבומים חביבים, אלבום וואו, ואז אלבום וווווווואאאאאווו - תיארתי לעצמי שהמאסטר פיס שלהם בדרך. כשיצא "Bloom" ב-2012 האלבום היחיד ש"האפיל" עליו היה "Sheilds" של גריזלי בר. הציפיות שלי מביץ' האוס היו לקבל מינימום אלבום כזה. לא סתם טוב, אלא אחד בעשור. ועכשיו כשגריזלי בר יצאו מהתמונה, אם להשתמש בדימוי מעולם הספורט התחרותי, זה בדיוק הזמן של הצמד הבולטימורי לכבוש את ראש הטבלה.
אבל כמובן שמוזיקה היא לא ספורט ובטח לא תחרותי. וגם אם היה, הצמד ויקטוריה לגרנד ואלכס סקאלי הם ממש לא האנשים שייקחו חלק במשחקים מטופשים שכאלה. האלבום "Depression Cherry" יצא בסוף אוגוסט והטור נדחה. התחושה היתה, אם לנקוט בלשון המעטה, "לא בדיוק זה".
יש אנשים, ואני ביניהם, שאוהבים להתאים את המוזיקה שלהם לעונות השנה. ביץ' האוס, ולא רק בגלל השם שלהם, תמיד היתה עבורי מוזיקה של קיץ. הקצב האיטי, משטחי הקלידים החלומיים, השירה המרוחה של לגרנד וסקאלי זו לא מוזיקה שעוטפת ומכנסת אותך פנימה, זו מוזיקה להפליג איתה למקומות רחוקים. אבל "Depression Cherry" לא לקח אותי למקומות האלו. לתחושתי, אחרי האזנה עשירית כמו אחרי ההאזנה הראשונה, חווית האלבום הזכירה יותר מכת שמש מאשר חלומות בהקיץ. משהו לא התיישב. האלבום דמה יותר להפקות הביתיות והבלתי מתיימרות של שני האלבומים הראשונים מאשר לפרוגרסיביות היחסית של שני האלבומים שבאו אחר כך, כשעברו ללייבל הגדול יותר סאב פופ. ובעיקר, לא היה בו "Myth" אחד לרפואה. לא היה בו "Ten Mile Stereo" להיאחז בו. בקיצור אכזבה.
וכמו ש-"Depression Cherry" אכזב ככה "Thank Your Lucky Stars" הפתיע (ואני לא חושב שהיתה כוונה כזו כשבחרו את שמות האלבומים). הוא הפתיע לא בגלל שעמד בציפיות הבלתי אפשריות שתליתי בו, אלא פשוט מעצם היותו. אלבום מלא חדש שיצא פחות מחודשיים אחרי קודמו. למרות שהשירים נכתבו והוקלטו באותם הסשנים אפשר להבין את הרצון שלהם לייצר הפרדה. אם לפרק את ההאזנה לתחושות הכי בסיסיות, אז כמו ש-"Depression Cherry" הביא עמו הזיות מעייפות, כך "Lucky Stars" הרגיש כמו כוס מים קרים לפרצוף. והכי חשוב מבחינתי - היה שיר. מצאתי את האחד שימשיך איתי הלאה. הוא מופיע כבר כרצועה שנייה והוא יפהפה. Shes So Lovely הוא שיר קטן, מלנכולי וכובש. גם כשמבינים שהוא לא שיר האהבה הפשטני שחושבים שהוא.
לא מצאתי באלבום פנינים נוספות שכאלה (אני לא פוסל אופציה שהן יתגלו לי בעתיד) וייתכן שההתלהבות שלי מהאלבום השני נובעת בעיקר מדיסאוריינטציה במצפן הציפיות האישי שלי שיצא מאיזון אחרי "Depression Cherry". אבל לא איבדתי אמון בביץ' האוס ואני רוצה להאמין שהסיבה שהם לא הוציאו מאסטר פיס היא לא כי הם איבדו את זה, אלא באמת בגלל שלא בא להם. אני אישאר עם השירים הנדירים שאזכרתי למעלה ואמשיך להזכיר לעצמי שגם קיומם לא מובן מאליו. ולמרות שזו שורה תחתונה לא כל כך הוגנת, ואולי לא הכי קשורה, נסכם בזה שהמפגש הנוכחי של עם ביץ' האוס בעיקר עורר געגוע חזק לגריזלי בר.
נקודת אור ישראלית
בשבוע שעבר יצא אלבום הבכורה של ריו, צמד ישראלי שכולל את אור אדרי וזואי פולנסקי. ההשראה של ריו מגיעה מאותם שורשים של ביץ' האוס (לטישיה סדייר מלהקת סטראולאב - אחת מאימהות הדרים פופ - אף מתארחת באלבום הישראלי) ואפשר לשמוע דמיון. גם עטיפת האלבום מרמזת לקיציות ועוד תל אביבית. הבחירה שלהן לשיר בעברית מוזיקה שאנחנו רגילים לשמוע באנגלית היא ברוכה, ואם אלבומיה של ביץ' האוס נעים בין מכת שמש לכוס מים לפרצוף, אז האזנה לריו מזכירה טבילה בבריכת גורדון התל אביבית. בשנות השמונים. כמה חבל שהחורף בחר להגיע דווקא עכשיו.