נושאים חמים

טעם של עוד: קשה היה לא להתאהב ב-Unknown Mortal Orchestra

עם שירים גאוניים בפשטותם וגיטרה שמונחת ברישול על כתפו של הסולן וקולו המשרה חום, להקת Unknown Mortal Orchestra הקרינה חיוניות נונשלנטית על במת רידינג 3 והשאירה את הקהל בתזוזה מתמדת

Unknown Mortal Orchestra, UMO (דרור עינב)
סט מובחר ומהודק שלא עייף לרגע. UMO (צילום: דרור עינב)

להקת Unknown Mortal Orchestra היא אולי הנציגה הטובה ביותר של התקופה ושל דור שלא מוכן להתחייב לשום דבר, בטח שלא על סגנון מוזיקלי. היא הלהקה המושלמת לקהל שלא מבחין בין פופ, רוק וסול. לא חש מאוים מדיסקו, לא מתרגש מאלקטרוניקה ולא נרתע מגאראז' ופאנק. המוזיקה שלה היא פסטיש סגנוני שאיכשהו מקבל היגיון עקום בין גבולות מטושטשים. הם יכולים לנגן שיר גאראז' ולהטביע אותו באפקטים עתידניים לצד קטע אלקטרו פופ שנשמע כאילו הוקלט לפני 40 שנה - וזה עובד ואפילו נשמע טבעי ביחד. וזה גם אהוב. לישראל הם הגיעו אפופים בהייפ מוצדק למדי. אין ספק שמדובר באחד ההרכבים המעניינים שפועלים כיום.

מה שהתחיל כהרכב ביתי של המוזיקאי הניו זילנדי רובן נילסון הגיע אתמול (רביעי) לישראל בפורמט להקה מלא, להופעה ברידינג 3 בתל אביב. האתגר להעביר את העושר המוזיקלי לבמה הוא לא פשוט, במיוחד כשלא מדובר באורקסטרה אמיתית אלא בלהקה "רגילה" (גם היא אגב נראתה כאילו הורכבה מעולמות מוזיקליים שונים – הבסיסט יכול היה לאייש הרכב היפ הופ בריטי, הקלידן כאילו נשלף מלהקת היפסטרים ניו יורקית והמתופף היישר מסצנת הפסיכדליה האוסטרלית. ממש קפטן פלאנט של המוזיקה). כבר בשיר השני הם עמדו במשימה.

האקורדים הראשונים רמזו שמדובר בשיר האהוב "From the Sun" והקהל הצטרף בשמחה לשירה במשפט הראשון והאיקוני "ניכור יכול לשים לך אקדח ביד" (שורה שקיבלה פרשנות מצמררת בשבוע שעבר). הביצוע התחיל טוב אבל לקראת סופו התרומם לגבהים אדירים עם סולו גיטרה ארוך שנהפך לג'ם פסיכדלי ממסטל. נילסון לקח שיר תמים והפך אותו פושע. וזה כאמור היה רק השיר השני.

Unknown Mortal Orchestra, UMO (דרור עינב)
בכריזמת חצי-כוח. הסולן רובן נילסון (צילום: דרור עינב)

כשמנתחים סטליסטים של הופעות רוק אפשר די בקלות לגלות בהם מבנה קבוע: מתחילים עם כמה להיטים מינוריים לחימום, אמצע ההופעה מוקדש לשירים השקטים והחופרים ואז חוזרים ללהיטים הכבדים ולהדרן. UMO, כיאה ללהקה לא קונבנציונלית, סיפקה סט מופרע למדי שדי התעלם מהחוקים. אם סולו גיטרה ארוך וחפירתי בשיר השני רמז שזו הופעה שכדאי להישאר בה ערניים, אז בסוף השיר הבא, "How Can You Luv Me", כבר זכינו לסולו תופים מופרע לא פחות שהמשיך משום מה - בלי שום היגיון אבל בטבעיות מושלמת - ל-"Ur Life One Night" הדיסקואי.

נילסון הוא לא סולן כריזמטי במיוחד, אבל בשלב הזה של ההופעה הוא כבר לגמרי ניהל את העניינים. קשה היה לא להתאהב בכריזמת החצי-כוח שלו עם הגיטרה המונחת ברישול על כתפו וקולו שהזכיר את סטיבי וונדר והשרה חום, מעל מוזיקה שבידי להקה אחרת היתה נשמעת מנוכרת. בשיר אחד הוא מתיישב על הרצפה, בשיר אחר יורד לקהל. כשם שהאלבומים שלו הם לונה פארק של סגנונות, כך ההופעה היתה לונה פארק של מחוות. אפשר היה לכנות אותן כגימיקים אבל זה באמת נראה ונשמע אותנטי, ובעיקר עזר להעביר הופעה ללא רגעים משעממים גם בשירים הפחות סוחפים. צריך לומר את זה: חלק משיריו של נילסון הם גאוניים בפשטותם ("Ffunny Ffrends", "Swim and Sleep Like A Shark"), אחרים גאוניים במורכבותם ("Multi-Love"), אבל ביניהם היו גם כמה שירים בינוניים. בכל זאת הם לא הרגישו ככאלה בזכות החיוניות הנונשלנטית שקרנה מהבמה והשאירה את הקהל בתזוזה מתמדת (צריך גם לומר גם שלא היו בלדות, והקצב היה כמעט מסיבתי רוב ההופעה).

ההדרן כלל שני שירים בלבד, "Necessary Evil" ו-"Can't Keep Checking My Phone" שזכו גם הם לטיפולים נאים, ואחר כך ההופעה נגמרה, פחות משעה וחצי אחרי שהתחילה. על פניו אפשר להיות קטנוניים ולהתלונן שהיתה קצרה למדי, אבל אפילו זה היה לטובה. נילסון ו-UMO הינדסו סט מובחר ומהודק שלא עייף לרגע, לא כלל רגעים מיותרים ובעיקר השאיר טעם של עוד. את הביקור הזה קיבלנו בשלב בשל אבל די ראשוני בקריירה שלהם, נותר רק לדמיין מה הם יכולים לתת עם ארסנל גדול יותר של שירים טובים ועוד כמה שנים של ניסיון בימתי בלתי פוסק.

Unknown Mortal Orchestra, UMO (דרור עינב)
מתופף היישר מסצנת הפסיכדליה האוסטרלית (צילום: דרור עינב)
Unknown Mortal Orchestra, UMO (דרור עינב)
על הרצפה (צילום: דרור עינב)
Unknown Mortal Orchestra, UMO (דרור עינב)
מוזיקה שהיא פסטיש סגנוני (צילום: דרור עינב)