1. כל אסון הוא בבחינת האסון האחרון. כל פעם עוד קצת, עוד אסון אחרון אחד ודי. וכשזה ככה, נאמר אחת לשבוע, צריך לנהוג במתינות ולהמשיך. הביקורת הזאת נפתחת במילים האלו מכיוון שבזמן הזה, בימים אחרים, התכנסו אנשים כמו שעשינו אנחנו והחזיקו ידיים או הניפו אותן באוויר, או אולי צרחו במלוא הגרון, או רקדו עד שנגמר כמו שעשינו אנחנו מול הלהקה שהכי אהבו. כמונו. ובהנחה שאיש לא הרג אותנו, כמו שקרה להם, נוכל לספר על רגעי האושר האמיתיים. רגעים שבהם אפשר להפליג למרחקים ולראות את הדברים הכי יפים בעולם. האבל העמוק מכל, יותר משל צרפת כולה או כמעט אותו הדבר, הוא שלנו. אנחנו שהולכים למופעים בבטקלאן או בבארבי, זה לא משנה, ונתלים בהסחות דעת קצרות מדי. והם, איגלז אוף דת' מטאל או פיוריטי רינג, הם בעלי הברית הכמוסים של כל אחד מאיתנו בנפרד. ועכשיו צריך להעמיד פנים שללכת לבארבי זה קל. שהאיש של המרצ'נדייז והבחורה שבחרה זמן מחורבן להשתתף בחילופי סטודנטים לא חולפים לנו בראש. זו רק העמדת פנים.
2. בשבוע אחד, ימים אחרי הטבח, הגיעו לתל אביב קלקסיקו, Unknown Mortal Orchestra ופיוריטי רינג. שלוש להקות שאין ביניהן דמיון או חצי דבר במשותף, אולי מלבד העובדה שנמנעו מהחרם הגדול עלינו. זה לא רגיל. הם הרי מקפידים לבוא הנה בזהירות, לא תחת לחץ ובימים שאין בהם אסונות. דווקא הפעם שתי הפקות התערבבו זו עם זו (ZUZZ Agency ונרנג'ה), ומאיתנו נדרש לבחור הסחת דעת. בראשון ובשני קלקסיקו, ואמש במקביל UMO ופיוריטי רינג. הראשונים ברידינג 3 והשניים במועדון הבארבי. הקהל נחצה, נקרע, נתלש, הופרד ומה שלא תרצו ולקראת פיוריטי כבר היה ברור שזה לא באמת משנה. תל אביב מתחזקת. רק שימשיך ככה.
טבעת הטוהר
3. יש מופעים בודדים שמבשרים על משהו מדהים שעומד לקרות. פיוריטי רינג, שהם מייגן ג'יימס וקורין רודיק, עשו את זה עוד לפני שעלו לשיר הראשון. מאות נורות שנתלו מהתקרה, גונג ענק שנראה כמו חמה, גבישי קריסטל מוארים על הבמה המוגבהת של רודיק מסתירים מערכת פדים אלקטרונית ומניפת זרקורים שנחשפה מאוחר יותר. הבארבי מעולם לא היה יפה יותר. פיוריטי רינג רצו להגיד לנו, לפני הכל, שהם אשפים בוויזואליה ובתפיסת העין, וגם שמשהו מדהים עומד לקרות. הם הביאו איתם את כל הציוד והתחילו הופעה שכללה 15 שירים, בסטליסט שעיקרו הוא האלבום השני, "Another Eternity". הם פותחים עם "Stranger Than Earth" ועוברים מהר מדי ל-"Heartsigh" היפהפה. ג'יימס יודעת לשיר פופ וארנ'בי כמו שאחרות לא, גם לכתוב טוב יותר, בזמן שרודיק מחזק עם הפקות מושכלות של פיוצ'ר פופ וטראפ. בפעם האחרונה שהיה לנו משהו מתקדם כל כך מהז'אנר, היה זה מאי והיתה זו מו. פיוריטי רינג קומוניקטיביים כמעט באותו האופן ויכול להיות שבדיוק כמו הכוכבת הדנית, הם הגיעו הנה רגע לפני שהעולם יתפוצץ בנוכחותם. וצריך לומר את זה: מי שאוהב פופ ולא הגיע לראות את פיוריטי צפוי להתבוסס בחרטה.
על מייגן נכפה הבוסר, כך שבמקום 27 אפשר לדמיין שמדובר בנערה שנמצאת בתחילת הדרך ולמדה מהר מדי מה צריך לעשות. היא עוצמת עיניים כשרודיק מנצח על הסאונד, רוקדת ושרה את "Obedear" מהאלבום הראשון, עוברת ל-"Push Pull" מהשני ולא מפסיקה לזגזג בין השניים בשיטתיות. ב-"Bodyache" הקהל שר איתה את כל המילים. אין שם פלייבקים (אבל כן אוטו-טיון שנאמן להקלטות), ופיוריטי לא משחררים אחיזה אפילו לרגע קטן. כשמגיע הסוף, אחרי שמייגן לוקחת רגע לספר שזהו המופע האחרון בטור וגם משקרת בחמידות שאנחנו הקהל הכי טוב בו, שוררת תחושה אחת: זה נגמר מהר מדי. ממש מהר. בקטיעה. רק התחלנו והגיע "Begin Again" לחתום. הלוואי שהיתה עוד שעה לפחות.
4. זה היה בין מופעי הפופ האלטרנטיבי הכי טובים שהיו כאן. עזבו אלטרנטיבי - בין מופעי הפופ הכי טובים שהיו כאן. לא בגלל היצע נמוך, להיפך. מישהו כבר התעורר והבין שאנחנו רוצים אותם איתנו, מפיוריטי ועד קניה. משהו מדהים קרה והפך לכיף טהור. הוא חלף והם עזבו מהר מדי, רק הנורות על הבמה נשארו דלוקים יחד איתנו. קשה שלא לחשוב על פריז. קשה שלא לחשוב על כמה טוב בתל אביב, לפעמים.