רצה, אבל לא יצא: "האיש שלא רצה להיות קטן" של אילן הייטנר מנסה לחפש משמעות ונכשל

גולן קרני, גיבור "האיש שלא רצה להיות קטן", ספרו החמישי של אילן הייטנר, הוא סופר מצליח ותקוע – בחיים ובכתיבה. "תותחים מאמריקה" שילמו לו מקדמה של 700 אלף דולר כדי לכתוב את ספרו החדש, וזה לא ממש הולך. רק כשבחורה בשם מילי שולחת לו מייל ומבקשת להצטרף לסדנת הכתיבה שלו, משהו בו מתעורר. "הוא הכיר את עברו, והתעוררות ליבו, על אף שמדובר רק במייל אחד קטן, סימנה לו התחלה של משהו שיכול להביא אותו למקום מסוכן ביותר", כותב הייטנר. "…הוא ידע שההתכתבות איתה לא תעשה לו טוב, גם כך חייו היו מסובכים מעל הראש. הוא חייב להתעלם ממנה וזהו, לא לקרוא את שכתבה שוב, ובטח לא לענות לה" – אבל גולן פותח, וקורא, ועונה.

די במהרה, גולן רואה במילי המסתורית את הפתרון לכל צרותיו – האישה, הכתיבה, ההורות – על אף, ואולי בגלל שהוא לא יודע עליה כמעט דבר. אבל כמובן שזה לא כזה פשוט – הרי הוא לא יכול לקום ולברוח מנישואיו וילדיו – ועל כן "האיש שלא רצה להיות קטן" עוסק בעיקר בפער שבין פנטזיה ומציאות, האם ניתן לאחד אותן, ומה המחיר שמשלמים על כך. הגיבור של הייטנר לא רוצה להיות קטן, כפי שמעיד שם הספר, ועל כן הוא מחפש ומנסה שלל דרכים למצוא את עצמו ולהבין מי הוא צריך להיות, איפה צריך להיות ואיך הוא צריך להיות. הספר אמנם עוסק בעיקר בהווה, אך מגולל את כל סיפור חייו של גולן – מילדות ונערות עד בגרות, דרך חלומות שלא התגשמו ומהווים כעת חסמים, תשוקות שאי אפשר ממש לממש ושאר התחנות החשובות שבדרך.

בריאיונות האחרונים שהעניק עושה רושם שהייטנר במקום טוב, רגוע ושלם יותר בעולם. גם בספרו החדש נראה שהוא כן מעוניין לעסוק בנושאים מעט רציניים יותר, לצלול פנימה יותר, אך סגנונו המובהק כל כך מקשה על כך. מעבר למשפטי המפתח הפסאודו-עמוקים ("אפילו הטלוויזיות היום נהיו שטוחות"; "חלום לא מוגשם הוא כמו אפליקציה פתוחה באייפון – הוא מרוקן את הסוללה"), יש את עניין השפה. השפה היא אילן הייטנרית קלאסית – כלומר, פשוטה ועממית, לעתים פשוטה ועממית מדי, ואולי מוטב שמתישהו נוכל להחליט יחד, כחברה, שהיעדר פסיקים בדיאלוגים לא הופך את הכתיבה לעממית; הוא הופך אותה למרגיזה במקרה הטוב, ופגומה במקרה הרע. יש משהו מתסכל בזה ששתי דמויות שכל כך אוהבות כתיבה ומדברות עליה רבות, מתנסחות בצורה די בינונית בספר - מילא מילי, שרק רוצה ללמוד לכתוב, אבל גולן – הוא אמור להיות סופר מצליח ומנוסה.

וזה לא שאין פוטנציאל בסיפור: אביו של המספר, למשל, עבר התמוטטות נפשית ויכול היה לתרום לסיפור או לדמות הראשית הרבה יותר, אם העיסוק בו היה נרחב ועמוק יותר. גם חברי הילדות של גולן שמופיעים ומקבלים תפקיד משמעותי יותר ככל שהספר מתקדם לעתים מרגישים כמו קלישאות של חברי ילדות, וגם ילדיו של גולן בקושי מקבלים משקל או ביטוי. אבל הבעיה העיקרית היא ביקורת שנשמעה כנגד הייטנר גם בעבר: היחס שלו לדמויות הנשיות.

לא ברור האם הסופר המצליח של "חכמת הבייגלה", "מלך החומוס ומלכת האמבטיה", "קציצות" ו"אידיוט מושלם" לא אוהב את הדמויות הנשיות שלו (כמו גולן, ש"מעדיף חצי שנה בברגן בלזן" מלחבק את אשתו באחד המקרים) או פשוט לא יודע מה לעשות איתן, אך התוצאה הסופית בעייתית. ואם במקרים לכאורה-שוליים בספר זה בסדר (בצעירותו גולן שוכר דירה בתל אביב בה אחד החוקים הוא "יש שדיים יש כניסה"), במקרה של אשתו של גולן זה צורם מאוד. היא לא רעה, אבל כן קלישאתית ופלקטית, ולעתים דומה כאילו כל מטרתה בספר הוא לשרת את הסטריאוטיפים של עקרות בית מבוססות באזור השרון – או של נשים בכלל.

נניח: "היי," אשתו חזרה הביתה עם מלא שקיות. השילוב הזה של אשתו ושקיות מעלה לו בדרך כלל את העצבים באופן אוטומטי", ואחרי דין ודברים, במהלכם תגיד שזה בסדר, כי הכל הגיע ממבצעים, "הוא יגחך לעצמו, ינענע את ראשו לשלילה, ייכנס לאתר בנק לאומי, יעבור על הוויזה ויתחרפן". או, כשאשתו כועסת על התספורת הנוראית שהעניק לבנם, גולן ישמור על קור רוח ויספר: "זה נקרא PMS. תופעה קדם מחזור של נשים שבה שבוע לפני מחזור אי שפיות זמנית משתלטת על תודעתן... ותמיד יוצא שכל התנהלות בעייתית שלו, כל ביצוע חסר אחריות, או כל מילה שלו שלא במקום, נופלת על השבוע הזה".

הדברים הללו מאפילים גם על הדברים שכן עובדים ב"איש שלא רצה להיות קטן", כי עצם החיפוש הספציפי הזה אחר משמעות כן יכול להיות מעניין בתיאוריה. נקווה שעד ספרו הבא של הייטנר, נצליח למצוא פיתרון ל-PMS המרגיז הזה.

האיש שלא רצה להיות קטן / מודן, 244 עמודים