עידן יניב - "בדרך לעצמי"
היה איזה רגע, בין 2006 ל-2008, שעידן יניב אמור היה להיות הדבר הבא. הקול הרך שלו, הסגנון המזרחי-לייט הכי לייט שהיה פה, החידושים המפתיעים לשירי רוק וכמובן שורת הלהיטים הבלתי נגמרת, ובתוכה ההמנון של לבנון השנייה - "חושב עליה" - כל אלה הצביעו על כך שצומחת כאן תופעה שעשויה לאיים על מלכי הז'אנר הבלתי מעורערים. אבל כמו שקורה מדי פעם בפופ הישראלי, פתאום הגיעה ההתרסקות. הסינגלים לא הלכו, אלבומים לא נמכרו והקלטות נגנזו, וכמו הרבה זמרים שהם לא-כותבים ומעמדם מבוסס בעיקר על הלהיט האחרון שלהם, עידן יניב שקע כשממולו זורחים זמרים-יוצרים מזרחיים מזן חדש, כריזמטיים ממנו בהרבה, כמו דודו אהרון ומשה פרץ. הלהיט האחרון שלו, "מה עם אהבה" יצא כבר ב-2009. יניב עוד צעיר, עוד לא בן 30 - הוא פרץ כשהיה בן 19 - אבל במונחים של תעשיית הפופ, זה כבר נראה היה אבוד.
"בדרך לעצמי" הוא אלבום האולפן החמישי שלו, וזה שנועד להיות אלבום הקאמבק. לתוכו הוא הכניס, באמצעות פזמונאים כמו נועם חורב וכמה שירים שכתב בעצמו, כמה מהתחושות שהיו לו במהלך הנפילה. שיר הנושא, בלדת רוק אופיינית ומוצלחת, מתהדר בפזמון ששורת המפתח שלו היא "צריך קודם למות". הטון המעט מלנכולי נשמר לאורך האלבום שכולל עשרה שירים. שורות כמו "תכף תיגמר לנו האהבה" ("שורף עוד בוקר") או "אם אפשר להתחרט, להחיות את מה שמת" ("יכול להיות אני") מופיעות שוב ושוב. אפילו שיר אופטימי בסגנון עדות התקווה 6 (במובן השלילי של הביטוי) שהוא עושה יחד עם הראפר איזי, הוא בעצם שיר נחמה על פרידה.
יניב הוא מבצע טוב ומשכנע, ומצע הגיטרות מתאים לו. כשהוא חורג ממנו לטובת פסנתר או כלים דומיננטיים אחרים הוא קצת הולך לאיבוד, אבל רוב הזמן "בדרך לעצמי" הוא אלבום טוב של זמר טוב, אלבום מהודק, הגם שהוא שוחה בקלישאות. המוצלח מהמבחר הוא "עד שמצאתי אותך", שיניב גם מעורב בלחן שלו. אבל - תמיד יש אבל - מה שמונע מאוסף השירים הטובים האלה להיות יוצא דופן באמת, מעבר לשמרנות המוזיקלית, זה העובדה שליניב יש בעיית זהות כמבצע. הוא לא לגמרי החליט אם הוא רוצה לרגש, לעשות שמח, לשיר בשקט או לשאוג. הוא לא פה ולא שם ולכן גם קצת פרווה. יש לו קול מצוין ובחירות שירים טובות, אבל עוד לא פרסונה אמנותית ייחודית ומשכנעת. זה לימבו שנבלעו בו כבר רבים לפניו. זה קצת פרדוקס, אבל זאת כנראה גם הסיבה שבגללה הרבה מאוד אנשים יכולים ליהנות מהאלבום הזה.
רות נודלמן - קווי מתאר
גם רות נודלמן היא אחת שהולכת בין הטיפות. זמרת-יוצרת-פסנתרנית דתייה, בין רוק סטנדרטי לנגיעות ג'אז ואוונגארד. אחד הדברים המעניינים של התקופה האחרונה בישראל היא שורת היוצרים המקוריים שיוצאת מגווניו השונים של המגזר הדתי, החל מהארנ'בי המלהיב של חנן בן ארי ("ממך עד אלי") וכלה בקול היפה של ישי ריבו ("תוכו רצוף אהבה"). גם זמרת הרוק הטובה ביותר בארץ בעיניי, אביגיל קובארי, צמחה בערוגות של הציונות הדתית. הפריצה של המוזיקה היהודית למיינסטרים הישראלי הגיעה יחד עם מהפכת הפיוט לפני כעשור, והכירה לחילונים רבים שמות כמו יונתן רזאל ודניאל זמיר. להוציא את אלה ועוד כמה נפילים, הרבה מהדברים שחלחלו בסופו של דבר לרדיו היו לא יותר משכפולים, רפליקות ששחזרו מודלים, חלקם מהמיינסטרים החילוני וחלקם קלישאות מגזריות.
על הרקע הזה נודלמן הוציאה אלבום בכורה מעניין בהפקת דודי לוי, שברגעי המפתח שלו יכול לאתגר מאוד כל מיני מוסכמות. הרעיון המרכזי נוגע לדרך שבה היא כאשה-דתיה כותבת על האמונה ועל החברה שלה. באחד השירים היא חוזרת לספקות שלה לעומת הזכרונות החמימים ממערכת החינוך הדתית. יש לנו אלף שירים על חוויות תיכון, כמה מעט מהם, אם בכלל, נכתבו מנקודת מבט של נערה דתיה? נודלמן נמצאת בחיפוש, וגם האלבום שלה מחפש את דרכו. הוא מצד אחד לא מגובש או מהודק לחלוטין, ומצד שני רבים מהשירים בו דומים מאוד אחד לשני, מה שגורם להאזנה להרגיש רוב הזמן כמו שיר אחד ארוך, שקשה לשים לב לקטעים המרכיבים אותו. גם הפקת הרוק של דודי לוי, לדעתי, קצת מפריעה ללחנים היצירתיים של נודלמן. אבל כשהיא פורצת מתוך הגבולות האלה ונותנת ממש דרור לעצמה בהלחנה, מתגלה יוצרת מעניינת, מקורית, עם עולם עשיר של מילים ומוזיקה. הכי אהוב עליי הוא השיר הסוגר, "תיבת נגינה", שכבר מעז לצאת מגבולות השיר הסטנדרטי לכיוונים של וירטואוזיות. זה לא מעט בכלל.
רות נודלמן תערוך הערב (שלישי) השקה ירושלמית לאלבומה "קווי מתאר" במועדון הצוללת הצהובה בירושלים.