ארצות הברית של שנות ה-20 יצרה שתי מגמות הפוכות. השפע וההתפתחויות הטכנולוגיות פיתחו אווירה של נהנתנות בחלק נכבד מהאוכלוסייה, בעוד אחרים צללו לתהומות העוני, הגזענות והאלימות. במקביל להתעשרות, הצריכה ההמונית והקדמה, צברה גם תנועת הקו קלוקס קלאן החשוכה פופולריות שיא. לאחר כמעט עשור שלם של שגשוג, ב-24 באוקטובר 1929 נפלה הבורסה ואיתה קרסה גם התקווה. אמריקה איבדה את החומר ונשארה עם השנאה והדיכאון.
סביב המציאות הזו כתב פול אוסטר ב-1994 את "מר ורטיגו", שלאחרונה עלה בתיאטרון "גשר". זהו עיבוד תיאטרלי ראשון על הבמות בישראל לספר המפורסם, כשעל המחזתו אמון יואב שוטן-גושן ולבימוי אחראי עירד רובינשטיין. וולט (הלל קפון), ילד עני מסנט לואיס שמתגורר אצל דודו השיכור והאכזר סלים (מיקי לאון), נאסף על ידי איש מסתורי, מאסטר יהודי (במלעיל, מגולם על ידי גלעד קלטר). יהודי מחליט לאמן את וולט לעשות משהו בלתי אפשרי לכאורה: לעוף. במסגרת תוכנית בת 33 שלבים, הוא מעמיד את הילד בפני אתגרים פיזיים ומנטליים קשים וגורם לו לפלרטט עם המוות, אבל המאמץ נושא פרי. "בשביל לעוף כמו ציפור, צריך מוח של ציפור", אומר המורה לתלמידו, ומסביר לו שכדי להגיע לשחקים צריך להשתחרר מדעות קדומות. לאחר חודשים רבים של אימונים, וולט מצליח להתיק רגליים מהאדמה. האם לעולם נכון שמה שעולה למעלה חייב ליפול? השניים נאלצים להתמודד עם השאלה בכל מובן, פיזי ומטפיזי.
גם אוסטר, כמו סופרים רבים לפניו, עוסק ביחסי הגומלין האכזריים שבין תהילה לנפילה, אולם אצלו להצלחה ולכישלון אין כמעט חשיבות חומרית. "מר ורטיגו" הוא משחק שמנוהל לחלוטין במגרש האקזיסטנציאליסטי. מאסטר יהודי מצטייר תחילה כמגלומן משיחי מטורף, אבל מניעיו הישרדותיים ואפילו נראים לפרקים הגיוניים: באמצעות וולט הוא רוצה להתעלות מעל המציאות המזוהמת שמתפתחת לנגד עיניו. הוא רואה בבן טיפוחו סמל ותקווה לעתיד טוב יותר. ככל שנוקף המחזה, אפשר להבין יותר את מניעיו של יהודי, אבל טיפולו בילד המתבגר, שנאבק בין רצון המאסטר לבין דחפיו הטבעיים, גורם לו לעמוד פעם אחר פעם בפני שוקת שבורה. דווקא וולט הוא שמסביר זאת היטב: "בכל פעם שנדמה לך שאתה בסדר, שאתה ממריא - אתה מתרסק".
אף שלכל אורך המחזה הם מתרחקים ומתקרבים, ואולי דווקא בגלל משחק החתול והעכבר הקבוע ביניהם, וולט ומאסטר יהודי הופכים לשתי ישויות משלימות, כשאחת אינה מסוגלת להתקיים ללא השנייה. החיבור ביניהם לא היה אמין אלמלא המשחק העילאי של גלעד קלטר הנפלא בתפקיד המאסטר והלל קפון האולטרה-כשרוני כוולט. קפון, בוגר בית הספר למשחק של יורם לוינשטיין, או?מץ על ידי "גשר" בעקבות התפקידים הראשיים שגילם ב"המחברת הגדולה" וב"רודף העפיפונים". הוא מגלה יכולות פנומנליות ומצדיק את האשראי שניתן לו ועף, פשוטו כמשמעו, על הבמה. נראה שימשיך לעוף עליה עוד שנים רבות. מיקי לאון נותן תפקיד מנצח בתור סלים השיכור וגם הצוות המסייע, בראשות קרין סרויה כמריון, בת זוגו של יהודי, אורי יניב כאיזופוס הכושי ואנג'לה שטיינגרט כמאמא סו משלים היטב את התמונה.
לא במקרה עלה "מר ורטיגו" לבמת "גשר" כמעט במקביל ל"חוות החיות". המטאפורה החייתית על ההפרדה המעמדית של אורוול באה לידי ביטוי גם אצל אוסטר, כשסלים אומר לוולט: "חזירים שולטים במדינה, חמורים משרתים אותה. אתה צריך לבחור אם להיות חזיר או חמור". אלא שבעוד אורוול ביטא את הפחד מקומוניזם, כעסו של אוסטר הופנה דווקא אל החברה הקפיטליסטית האמריקאית, זו שראתה את עצמה מורמת מעם ועולם והתרסקה בשאון גדול באותו ליל חמישי באוקטובר 1929. המציאות החברתית-כלכלית יכולה להיות שונה, אבל התהיות הקיומיות יישארו דומות.
"גשר" עלה לאחרונה על גל גבוה, ו"מר ורטיגו" היא עוד חוליה משובחת בשרשרת, לא רק בזכות המשחק המצוין והאפקטים החזותיים והווקאליים שמלווים אותם, אלא בשל יכולתה לחלחל מתחת לעור, להטריד ולרגש.