מאז יצא "צעצוע של סיפור" ב-1995, הרגילו אותנו בפיקסאר לכך שסרטי האנימציה של האולפנים הם כמו ימי הולדת - מאורע מרגש ומעורר ציפיות, שמתרחש פעם אחת בלבד בשנה. ב-2015, לראשונה בהיסטוריה, אנו זוכים לעונג כפול: כחצי שנה לאחר צאת "הקול בראש" מבית היוצר שלהם, מגיע לאקרנים גם "הדינוזאור הטוב" פרי עטם.
זה לא תוכנן כך: במקור, היה הסרט אמור לצאת כבר לפני שנתיים, אבל האולפנים המחמירים לא היו מרוצים מאיכות התסריט ולאחר מכן גם לא מרמת התוצר המוגמר, ושוב ושוב החזירו אותו לתנור האפייה עד שהתבשיל יניח את דעתם. עכשיו הוא מגיע סוף כל סוף לאקרנים, אך בקול ענות חלושה שאינה אופיינית לפיקסאר. בניגוד ל"הקול בראש", פנטזיית האנימציה הזו לא מתיימרת להיאבק על האוסקר לתסריט המקורי הטוב ביותר.
עם זאת, כמו בכל התוצרים של פיקסאר, גם כאן הרעיון הבסיסי מתגלה כיצירתי ומבריק: זירת ההתרחשות היא עולם מקביל, בו לא נמחו הדינוזאורים מעל פני האדמה. הסרט נקרא על שם אחד מהם, שאינו מצליח להטביע את חותמו במשפחתו התובענית, עד שהוא נאלץ לצאת למסע של גילוי עצמי, מפתח אישיות ואומץ לב וגם פוגש חבר חדש ילד, בן למשפחת אנשי מערות, שהקשר עמו מלמד אותו מהי חברות ולמה היא כה חשובה.
על השתלשלות העניינים הזו חתומים בסופו של דבר התסריטאית מג לה-פוב והבמאי ג'ון סון, והיא מקורית משתי בחינות ביחס לרוב הסרטים הדומים הקודמים: בכך שהיא מתארת חיות כשליטות האמיתיות והנצחיות של כדור הארץ, בעוד בני האדם לא היו, אינם ולא יהיו דומיננטים בו; ובעיצוב החיובי לחלוטין של הגיבור הדינוזאור, שכאן ניצב כההפך הגמור מכל אותם יצורים מטילי אימה המוכרים לנו היטב מ"פארק היורה" ודומיו.
נוסף לרעיונות היפים והמעניינים הללו, התברך "הדינזאור הטוב" גם באנימציה מרהיבה אף בקנה המידה הגבוהה של פיקסאר, וכן בעבודת דיבוב משובח (לפחות בגרסה האנגלית). אך למרות כל אלה, מדובר בתוצר הפחות מוצלח של פיקסאר בשנת 2015, ובכלל כאחד מהסרטים החלשים בתולדות האולפן. זה אפילו לא להיט האנימציה הכי מומלץ בחנוכה - "סנופי וצ'רלי בראון" שיעלה כאן בסוף השבוע הקרוב, הרבה יותר מיוחד ומקסים ממנו.
הסיבה העיקרית לחולשת הסרט היא סיפור האחווה והידידות שעומד במרכזו. התסריט מצליח להטיף מוסר דרך החברות בין הדינזאור לילד המערות, אבל הוא לא משכיל לרגש. חסרות במערכת היחסים הזו מחוות קטנות ומעודנות, מהסוג שקולנוע יודע ליצור במיטבו, כדי להפוך אותה למלבבת ונוגעת. תחת זאת, פיקסאר מציירים כאן את הקשר בין השניים במשיכות מכחול גסות, והתוצאה אינה אלא דינמיקה שטחית ופשטנית; צינור חלול להעברה אפקטיבית של מסרים על נאמנות ועל אזרחות טובה.
כמו כן, התסריט מונוטוני למדי: משלב מוקדם שלו, הסיפור מתחיל לחזור על עצמו: הדינוזאור וחברו החדש נתקלים באיום כלשהו, מסירים אותו מדרכם וממשיכים הלאה, בלי להפגיש את הצופים עם תפנית או הברקה מפתיעה כלשהי. דמויות משנה צצות ונעלמות, ואף שברבות מהן נדמה כי יש פוטנציאל עסיסי, הוא אינו מפותח. לפיכך, התוצאה מעט צחיחה, בטח יחסית למה שהורגלנו מפיקסאר, ובעיקר חפה לחלוטין מחוש ההומור ומן השנינות שתמיד אפיינו את האולפן.
אלה היו יכולים לאזן את הממד האפלולי של הסרט, שמתפרץ לא פעם באופן קודר ומטריד למדי: יש כאן סצנות שבהחלט עלולות לערער את נפשם של הרכים בגיל. אם חשבתם אי פעם שהדור החדש לא יידרש להתמודד עם טראומות בסדר הגודל של אמא של במבי ואבא של סימבה, בא "הדינוזאור הטוב" ומעמת את צופיו עם פחדיהם הגרועים ביותר, בלי להציע להם בדיחות הגונות כדי להמתיק את הגלולה.
אז בסיכומו של דבר, "הדינוזאור הטוב" אינו מביא לידי ביטוי מלא את הכישרון של פיקסאר, וגם לא מממש את ההבטחה שהיתה גלומה ברעיון התסריטאי הבסיסי. עם זאת, דבר אחד אי אפשר לקחת מן היוצרים: הם מיטיבים להאניש את הדמות הראשית, ולבנות אותה כגיבור חמוד להפליא, מעורר הזדהות ואהדה. וכך, אחרי שכבר גרמו לנו לאהוב עכברושים ומפלצות, מצליחים האולפנים לחבב עלינו גם דינוזאורים.
בסופו של הסרט, קשה שלא לבקש לעצמנו בובה של כוכבו הדינזאור כדמי חנוכה, ובעיקר אי אפשר שלא להצטער על כך שהוא ובני מינו נכחדו אולי העולם באמת היה מקום פחות נורא לו רק הם עדיין היו איתנו.