פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פרידה מאמיר גוטפרוינד, מגדולי הספרות הישראלית בעת החדשה

      מי שקרא והכיר את גוטפרוינד ידע שהצטיין אמנם בכל, אבל תכונתו הבולטת היתה החמלה. והאירוניה היא בכך שחייו לקראת סופם חמלו עליו מעט מאוד, אם בכלל, למרות אהבתו הגדולה אליהם. הספד מאת המו"ל, הסופרת והעורכת יעל שכנאי

      אמיר גוטפרוינד (צילום מסך)

      בשנת 2000, כשיצא לאור ספרו הראשון "שואה שלנו" וזיכה אותו בפרס בוכמן, הוא עדיין היה לבוש מדים והתגורר בגבעתיים, בשכונת בורוכוב, בסמטה שקטה מול הבניין שבו אני מתגוררת עם משפחתי עד היום. הייתי רואה אותו מדי בוקר, צועד במדים, איש גבוה וגמלוני, או נוהג במכונית, ופעם אפילו התגנבתי ליד דלת האינטרקום של הבית שלו, כדי למצוא את המדבקה שעליה נכתב "גוטפרוינד", על לחצן הפעמון לדירה שלו. סטוקרית ספרותית הייתי. התרגשתי מהעובדה שהאיש המוכשר שכתב את הספר הענקי הזה, גר ממש כאן, מול הבית שלי. רציתי שידבק בי מעט מאבק הכוכבים שבו ולשאוב מהכישרון שהתגלה לי פתאום. אבל גוטפרוינד היה האחרון להרגיש כוכב. הוא היה אדם צנוע ועניו, לפעמים נדמה שלא הבין כלל על מה ההתרגשות הזו סביבו.

      מי שקרא אותו והכיר אותו, ספרותית או אישית, ידע שאמיר הצטיין אמנם בכל - כולל באירוניה - אבל תכונתו הבולטת של האיש הזה היתה בכלל החמלה. והאירוניה האמיתית היא בכך שחייו לקראת סופם חמלו עליו מעט מאוד, אם בכלל, למרות אהבתו הגדולה אליהם.

      "אמיר גוטפרוינד שלי" בדומה לניכו?ס השואה ב"שואה שלנו", היה דמות ומודל לחיקוי ולהתבוננות בסופר שלמעשה הגיע לעולם הכתיבה רק בסוף שנות השלושים שלו, כשהוא עדיין משרת בצבא קבע, בעל תארים במתמטיקה ובחקר ביצועים, ובלי כל רמז שיעיד על כך שהוא עומד לכבוש את הפנתיאון הספרותי של שנות האלפיים, בתחילת המילניום השלישי.

      בספרו הראשון יצק את תוכן חייו לתוך הספר, מתוך משפחת הוריו ניצולי השואה, וחלק מן החומרים שבו, אף שאינם מוגדרים אוטוביוגרפיים, נעוצים בביוגרפיית משפחתו אך נשזרים בדמויות בדיוניות וחייהן המומצאים. בראיונות שנעשו אתו בזמנו, טען שהתחיל לכתוב אותו יותר כדי לחקור לעצמו את קורות משפחתו אחרי מסעו לפולין ולמחנות ההשמדה, שם הבין שדווקא מתוך חקר המוות הגיע לחקר החיים.

      הספרים שכתב אחר כך - "אחוזות החוף" שזיכה אותו בפרס ספיר ב 2013, "בשבילה גיבורים עפים" שהפך לליבת התסריט של "פעם הייתי" של הבמאי אבי נשר, "מזל עורב", אגדת ברונו ואדלה" ו"העולם, קצת אחר כך" - כולם זכו לתשבחות הביקורת ושיבצו את המקומות הראשונים ברשימות רבי המכר. אבל גוטפרוינד לא זכה בתשבחות אלה ובאהבת הקוראים שלו כגימיק ספרותי מסחרי, אלא דווקא בזכות כתיבתו וסגנונו הייחודי. ספריו חוקרים את נפש האדם ומלאי התבוננות בה ובמתחולל סביבה, ולמרות שלעתים הם עוסקים בזוועות הגדולות שבאנושות, הוא מגייס בשפתו דווקא את ההומור, וגם את הגרוטסקה. כתיבתו נקייה וחפה ממנייריזם ספרותי שקיים במחוזותינו על מנת להאהיב את הציבור על כתיבתו של הסופר. היא מדויקת, מלאה בחידושים לשוניים מבריקים והומוריסטיים, ולמרות שימושים במשלבים לשוניים מרובים, היא קולחת וניתנת להבנה על ידי הקורא, גם אם אינו שולט בדפוסי השפה המגוונת שמופיעה בספריו של גוטפרוינד.

      ב"מזל עורב" וב"אגדת ברונו ואדלה" מרחיב גוטפרוינד את גבולות הז'אנר שלו לעלילות סמי-בלשיות וממשיך להלך קסם עם השפה הייחודית ורבת הגוונים שלו ועם ההומור הנקי שהוא מגייס לטובת גיבוריו. "אגדת ברונו ואדלה" שמנסה לקשור בין יצירותיו של ברונו שולץ לעלילת מתח ופענוח של פרשיית רצח במדינת ישראל, מעורר סקרנות רבה בעיקר כשצופים בניסיון המבריק של גוטפרוינד לחבר בין שני עולמות שלכאורה קשה להאמין שניתן לחבר ביניהם.

      אמיר גוטפרוינד (מערכת וואלה! NEWS , מוטי קיקיון)
      היה וירטואוז של שפה ושל רבדיה. אמיר גוטפרוינד ז"ל (צילום: מוטי קיקיון)

      באופן אירוני להחריד, נפתח ספרו "שואה שלנו", בפסקה הבאה:
      "סבא היה אומר, 'אנשים צריכים למות ממשהו,' וסירב לתרום למלחמה בסרטן, למלחמה בתאונות הדרכים, למלחמות אחרות".

      מותו של אמיר גוטפרוינד, שבעיניי הוא אחד הסופרים הגדולים שקמו בעת החדשה של הספרות הישראלית, לא היכה את עולם הספרות בתדהמה, אבל הפיל עליה יגון עמוק. מחלתו של גוטפרוינד התגלתה לפני כשנתיים, שלוש שנים לאחר מות רעייתו מאותה המחלה, וכבר אז הממה הידיעה הבלתי נתפשת. המחשבות על שלושה ילדים רכים בשנים שעלולים להתייתם בשנית, שלא לדבר על אובדן הכישרון הספרותי העצום שהיה גלום בו, התעכלו אט-אט במשך השנתיים שחלפו והמוות שהגיע, הציף כאב עצום ועצב תהומי.

      גוטפרוינד היה וירטואוז של שפה ושל רבדיה. הוא עיצב את דמויותיו ברגישות רבה ולמד וחקר אותן לעומק. מראיון שפורסם עמו לפני כשנה, למדתי כי שקד על כתב יד שנקרא "הר האושר". אני מקווה שהספר הושלם או כמעט הושלם, ושייראה אור לרווחת קוראיו האוהבים והנאמנים.

      נוח בשלום, אמיר. בשבילך, גיבורים עפים.


      יעל שכנאי היא מו"לית הוצאת "רימונים", עורכת ספרותית וסופרת. כתבה את "פירורי קינמון" ואת "אור נדלק במרפסת" שראה אור בהוצאת מעריב/כתר. הרומן הבא שלה, "החיים הבנאליים של אוה ברזאני" יראה אור בקרוב.