הנה הצעה: אם תחליטו שאתם חייבים, אבל ממש חייבים, לצפות בסרט החדש של אנג'לינה ג'ולי ובראד פיט, לפחות כדאי שתגיעו מצוידים. קחו אתכם כביסה לא מקופלת, טופסי תיאומי מס, חשבונות לתשלום ופאזל 1,000 חלקים. אל דאגה, אין סיכוי שתחמיצו שום דבר שמתרחש על המסך, אבל הפעילות הזאת עשויה למנוע מכם מלהיתפס בפוזה שבה נפלו אפילו עיתונאים ומבקרים אמיצים שהתקבצו להקרנה המיוחדת של הסרט: מעוכים על המושב שלידם וישנים כתינוק בן יומו.
"ליד הים" הוא סרטה השלישי של ג'ולי (שמציגה עצמה בסרט הזה כאנג'לינה ג'ולי פיט) בגלגולה החדש כבמאית, אחרי "לא נשבר" ו"בארץ של דם ודבש". שני הפרויקטים הקודמים התקבלו בקרירות רבה על ידי צופים ומבקרים, אבל הקרדיט של ג'ולי לא אזל. אולי בגלל הכמיהה לראות במאית פורצת סוף סוף את תקרת הזכוכית ההוליוודית וסביר יותר שבגלל שהיא הרבה יותר משחקנית מפורסמת. ג'ולי היא אייקון תרבותי של נשיות ויופי, סמל של העצמה נשית אחרי בחירתה האמיצה לכרות את שדיה כאמצעי מניעה מול מחלת הסרטן (ממנה מתה אמה), מאמצת ילדים ממדינות עולם שלישי, וכמובן חצי מהזוג הכי נחשב בתעשיית הבידור. כשג'ולי החליטה לביים דרמה על זוג שיוצא לחופשה כשהקשר ביניהם עומד רגע לפני פירוק, וליהקה את עצמה ואת בעלה לתפקידים הראשיים, לא היה ספק שהפרויקט יעורר עניין.
אפשר להגדיר את "ליד הים" כאריזה יפהפייה של כלום בעצם. קצת כמו הפרסומות הביזאריות לבושם שבה אנשים בבגדים יקרים בוכים ואז מתנשקים ואז מטיחים כוסות בקיר, והכל נגמר בסוג של לחישה דרמטית בסגנון "ז'אדור". רולנד (פיט) הוא סופר שתיין שלא מצליח להביא את עצמו לכתוב דבר משמעותי, אשתו ונסה היא שבר כללי דכאוני שוויתר מזמן על החיים ומעביר את הזמן עד שיגיע הסוף המר. הם יוצאים יחד לחופשה באזור כפרי של צרפת, שם מקווה רולנד למצוא השראה. את ימיהם הם מבלים כמעט בלי דיבורים, רולנד מטייל בכפר ומשוחח עם תושבי המקום ועם מנהל הבר של המלון ואילו ונסה שוכבת במרפסת או על המיטה, שותה יין ובוכה. ואז רולנד חוזר הביתה, מקיא, שואל מה יש לה, היא לא עונה, וחוזר חלילה. הדינמיקה הזאת משתנה כשהם מגלים שזוג נשוי צעיר וסקסי, ליה (מלאני לורן) ופרנסואה (מלוויל פופו), משתכנים בחדר הסמוך. חייהם הופכים לשגרה של הצצות לאהבה שהיתה בעבר וחלפה כבר מזמן.
הדבר הבולט ביותר ב"ליד הים" הוא הניסיון הכמעט בוטה של ג'ולי לקרוץ לקולנוע האירופי ולייצר סרט אמנותי. הבעיה היא שהניסיון הזה כל כך מתאמץ שהוא מצליח לפספס בקילומטר. הקצב האיטי והמלטף שמאפיין סרטים צרפתים ואיטלקים קלאסיים, הופך אצל ג'ולי לחוויה של צפייה בצבע מתייבש. שום דבר לא קורה במשך חלקים עצומים לאורך הסרט. בחלק מהזמן רולנד וונסה לא מתקשרים בכלל, ורק הפנים הסובלות והעיניים האדומות מדמעות של ג'ולי אמורים לרמוז על המתרחש בפנים. הבימוי של ג'ולי מתאפיין כמעט רק בצילומי לונג שוט של החדר, זווית "המציצן" ומדי פעם סירה ששטה על הנהר הסמוך. אין כל שימוש מעניין בפסקול או בעריכה או בכל כלי קולנועי אחר שיכניס קצת דרמה לתוך הסרט. השעמום הזה מקבל משנה תוקף כשלוקחים בחשבון שמדובר בסרט עם לא מעט עירום (הן של ג'ולי ובעיקר של לורן) וסצנות מין - גם כאן תוך כדי קריצה לליברליזם של הקולנוע האירופי - שלא מצליחים לעורר אותו אפילו במעט.
בראד פיט הוא אחד מהשחקנים הפחות מוערכים בהוליווד דווקא בגלל הטירוף סביב מראהו. כשמציבים אותו כל כך קרוב לאשתו, פער הרמות ביניהם הוא כמעט קשה לצפייה. בעוד שפיט עובר בטבעיות מסימפטיה לתוקפנות ואז לאדישות ואז לאהבה, ג'ולי לא מצליחה לשאת על עצמה את הצד הסובל של מערכת היחסים. דמותה מתקשה לייצר אמפתיה למצבה באמצעות הבעות פנים בלבד, וכשהיא כבר מנסה לתקשר פתאום היה עדיף שתמשיך לבהות בעיניים אדומות וגדולות על העולם. הדינמיקה בין השניים לבין הזוג הצעיר לוקה באמינות, והאופן שבו הסרט מגיע לסיומו הוא כמעט קומי (מבלי להתכוון כמובן).
"ליד הים" למעשה מבהיר בצורה ברורה שאם זה הולך כמו בימוי רע, מדבר כמו בימוי רע ונראה כמו בימוי רע, זה כנראה מה שזה. אנג'לינה ג'ולי לא מצליחה להותיר את חותמה בתחום הזה, ובשלב הזה כבר מתחילה ממש לפגוע במעמדה הכמעט מיתי בתעשייה. אחרי הכל, המטרה שלשמה רוב הצופים בעולם יתכנסו לצפות בסרט היא השאלה: "האם הוא משקף את מה שקורה באמת בחייהם של פיט וג'ולי?", ובכן אם מה שמתרחש ב"ליד הים" הוא אפילו חצי שיקוף של המציאות, החיים האפורים והמשמימים שלנו נראים כמו סערת הוריקן לידם. ואנחנו אפילו לא יכולים לחלום על חופשה בלתי מוגבלת בכפר ציורי ליד הים.