פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      טעון קיפוח 65: השיר שיגרום לכם לשנוא את ישראל

      השיר החדש של שלומי סרנגה נשמע די ישן, איציק קלה מראה לזמרים הצעירים איך עושים פופ ים-תיכוני טוב וחברי הפרויקט של רביבו יגרמו לכם לא לישון בלילות. הטור הים-תיכוני של רועי בהריר פרל

      טעון קיפוח 65: השיר שיגרום לכם לשנוא את ישראל
      צילום: דוד עדיקא

      שלומי סרנגה - "איזואי" (3:00)

      רב הוא הרושם מניסיונו של רן שם טוב (לחן, הפקה מוזיקלית, עיבוד, מיקס, תופים, בס, כלי מיתר) להפגיש בין כוכב הסטנגה שלומי סרנגה לרומנטיקה מלוטשת ומצועצעת של פסטיבלי זמר ישנים. התוצאה - שיר הנושא מתוך הסדרה "נעלמות" (yes דוקו) - מהנה, מידבקת ומחממת לב, אבל רק עד לטמפרטורת החדר. התזמור מרשים, הפזמון החוזר מיטיב לחזור והקול של סרנגה מאוד משתדל לחדור, אבל כשהפזמון הזה חוזר בפעם העשירית ועדיין לא מצליח להבעיר בלב את האש, זה כבר מתחיל לייאש.

      וכך, בתוך הייאוש, כשנסחפים לרגע בגלי הדמיון ומנסים להתעלם מסרנגה ולהדביק לשירו היווני את קולו של בעז שרעבי הצעיר, שומעים פתאום שיר שבהחלט היה ראוי להשתתף באחד מפסטיבלי "למנצח שיר מזמור" (סדרת פסטיבלי הזמר והפזמון המזרחי, עליה השלום). הוא לא היה זוכה שם במקום הראשון, כי בכל זאת, פעם היו קריטריונים מאוד מחמירים בנוגע למוזיקה קלה, אבל גם לא אחרון. משהו באמצע, בין ששי קשת לעליזה עזיקרי. מכובד וראוי אך נידח ונשכח. "אוצר אבוד", מה שנקרא.

      הבעיה היא שסרנגה, כזכור, מבצע את השיר ולא בעז שרעבי הצעיר. נכון, גם סרנגה הוא אוצר די אבוד, אבל כל השירים שלו - כולל זה, המעובד בסגנון שמרוחק מעט משטחו המוכר - נשמעים אותו דבר. למרות שכיף לחזור מדי פעם לשירים ששמענו כבר, קצת מוזר לחזור מדי פעם לשירים שלא שמענו בעבר. מוזר וקצת מיותר.

      (שני כוכבים וחצי)

      הפרויקט של רביבו - "היא לא נרדמת" (4:02)

      חברי להקת החאפלות "הפרויקט של רביבו" נוגעים בשירם החדש בנקודה רגישה שנוגעת באופנים כאלה ואחרים לחיים של כל אחד ואחת מאיתנו - הקושי להירדם בלילה. גם כשעייפים מאוד, אחרי יום קשה של עבודה בבניין או במכרה פחם. אנחנו אומרים לכולם "לילה טוב", מכבים את האור, נכנסים למיטה, עוצמים עיניים ומנסים להיכנס למצב של רגיעה מלאה, אך אבוי, השינה ממאנת לבוא.

      הסיבות האפשריות לכך רבות ומגוונות: אולי לא אכלנו מספיק ואנחנו רעבים? אולי מטרידות אותנו יותר מדי מחשבות סרק על ענייני היום? אולי החמולה של רביבו חוגגת בחצר הסמוכה חינה לבת-אל שמתחתנת, בשעה טובה, עם אשר? ובכן, מתברר שלא זה, לא זה ולא זה. הרביבוז מתכוונים פה למישהי שלא נרדמת בגלל אהבה. כן, בכוכב השמאלץ שבו חיים כותבי ומלחיני הפופ הים-תיכוני (במקרה זה, ניסים מרי), גם זה עשוי לקרות.

      ליתר דיוק, כפי שמבאר הפזמון, היא לא נרדמת כי "שעות היא בלילות עליך רק חושבת", "המחשבות לוקחות אותה" ו"היא מאוהבת". לא נעים, אבל גם לא נורא. קורה. גם אנחנו בטח לא נירדם הלילה. בכל פעם שנעצום את העיניים נראה שני גברים בלבוש שחור, אחד עם כלי נגינה ביד ואחד בלי כלום, שרים יחד, מהלב, על מישהי שלא נרדמת, ואז, בהתאם למילות השיר, הפריים יוחלף בסצנה של מישהי שמתהפכת במיטה ולא נרדמת. כן, הקליפ של השיר הזה קשה. נקווה לטוב. ליל מנוחה.

      (שני כוכבים)

      איציק קלה - "אלופה במשחקים" (3:18)

      התשובה ההולמת הראשונה לטיזינג המוצלח שעדן בן זקן עשתה ב"מלכת השושנים" לא מגיעה מפאר טסי, ממאור אדרי, מאיתי לוי או מאחד מהצעירים האחרים בשכונה, אלא דווקא מאיציק קלה הוותיק, המנוסה, החם והחכם. נכון, שם התואר האחרון לא בדיוק מתאר נאמנה שורות כמו "היא עושה לו טי ניי ניי / תבין, אתה קטן עלי", אבל קלה הוא אחד המבצעים והמלחינים היחידים בז'אנר שיכולים להרשות לעצמם לטעון ששיר טוב לא חייב להתהדר בטקסט חכם.

      במקרה הזה, קלה חיבר לשפת הרחוב (של רמי לב) לחן קצבי שמבוסס על בנייה יעילה של אנרגיה ועל מעבר משלהב מהבית לפזמון. בשילוב עם ההגשה הלבבית, האמינה והמאוד ארצית שלו, התוצאה היא מסיבת פופ ים-תיכוני אותנטית וכיפית, גם אם קצת אייטיזית. מתברר, אפוא, שההיא שקלה שר עליה לא אלופה בכל המשחקים. יש לפחות משחק אחד - זה שבו מוטל על זמר מזרחי ותיק להדגים לצעירים כיצד יוצרים פופ ים-תיכוני כיפי וראוי בשנת 2015 - שבו איציק קלה הוא האלוף הבלתי מעורער. ההיא מהשיר אולי, במקרה הטוב, אלופה בטאקי.

      (ארבעה כוכבים)

      ג'ורג' בר ופרחי ירושלים - "ישראל בלב" (4:12)

      אחרי 12 שנים בגלות חש הזמר ג'ורג' בר, הידוע (למישהו) בכינוי "מלך החאפלות", געגוע עז הביתה, לישראל. מבלי לחשוב פעמיים - וגם אם כן, אז בשום אופן לא יותר מפעמיים - הוא ארז מזוודה, טס לארץ ועשה את מה שכל יהודי שחוזר לארץ עושה: קיבץ סביבו חמישה ילדים, הלביש אותם בחליפות בצבע כחול-לבן, עם כובעים ופפיונים (להקת "פרחי ירושלים") ושכנע אותם לגלות עניין בהתלהבותו העודפת מהמולדת וללוות אותו בשיר חסר מצלול, שכל ולב בשם "ישראל שבלב".

      אז כן, תמיד משמח לגלות אדם נוסף שאוהב את ישראל. הבעיה היא רק שברגע ששאר האנשים שאוהבים את ישראל יקשיבו לשיר הנורא הזה, הם יפסיקו לאהוב את ישראל. ככל שהוא יגיע ליותר אוזניים, כך תקטן האהבה לישראל. לפחות מבחינה זו, השיר הזה רע יותר לישראל מהפיגועים, מהמלחמות ומיוקר המחייה. אולי אפילו מאורן חזן.

      (אפס כוכבים)