פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קשוב מאוד 116: האלבום החדש של גלעד כהנא הוא הטוב ביותר שלו

      יומרנות היא מה שעומד בבסיס של כל אלבום גדול. לאמן כמו גלעד כהנא, שנהנה מהילת הגורו המשוגע והבלתי מפוענח, הדלק הזה יצר ככל הנראה את אחד האלבומים המרשימים של תשע"ו

      קשוב מאוד 116: האלבום החדש של גלעד כהנא הוא הטוב ביותר שלו

      הקטע השביעי באלבום "אפריקה שלי" של גלעד כהנא נקרא "לכתוב שירה", והקול העיקרי בו הוא בכלל של מישהו אחר: המשורר שמעון אדף. הוא שואל: "זה לא מסוכן לכתוב שירה? יש משהו קשור לזה שניתנת לך מתנה, ואתה מתחיל לבזות אותה... היו תקופות שאמרתי, זה לא חשוב, שיום אחד אני אקום, ולא יהיה שם כלום, ואז מי אני אהיה?". זה רגע של כנות מדהימה, בעיקר בנוגע לבחירה של כהנא לבנות סביבה שיר - אשף המילים וההומור מודה: לפעמים אני חושב שאני מזלזל בכתיבה. אין עוד אמן בישראל שלא נשאלה עליו כל כך הרבה השאלה: האם יש מסר מאחורי זה - או שזה הכל שטויות. אכן. זה מסוכן לכתוב שירה.

      והתשובה היא "אפריקה שלי", אלבום קונספט שכולל 17 רצועות (!), שכולל שיתופי פעולה עם מגוון אמנים, בעיקר יוסי מזרחי (הקולקטיב, נינט טייב), אבל גם A-WA, אניה בוקשטיין, עדי אולמנסקי, תום דרום ואפילו ברק אובמה. הוא כולל בתוכו כל מיני סוגים של שירים, מפופ אלקטרוני, דרך נאומים מסומפלים ודיבורים מושרים, ואפילו שיחה מוקלטת - כמו בשיר שהוזכר. אלבומים מהסוג הזה הם דבר נדיר בישראל, וזה מסוג הפרויקטים שלא מהמרים עליהם, מה גם שהם דורשים יומרנות עצומה של האמן. יומרנות היא גם מה שעומד בבסיס של כל אלבום גדול. לאמן כמו גלעד כהנא, שנהנה מהילת הגורו המשוגע והבלתי מפוענח, הדלק הזה יצר את אלבום הסולו הטוב בקריירה שלו, וככל הנראה את אחד האלבומים המרשימים של תשע"ו. ולו רק על התעוזה שלו, הוא ראוי להרבה נקודות.

      הקומוניקט של כהנא, שניגן על רוב הכלים ברוב הרצועות, דיבר על אלבום שמתעסק בעבדות - השתעבדות לעבודה, לזוגיות, להתמכרויות, לציפיות. זה לא ממש נכון. אם אפשר למצוא רצף כלשהו בשירים של האלבום, הרי ש"אפריקה שלי" הוא אלבום על מפסידנים. אנשים טובים, אבל לוזרים לאללה. הכשלונות כאן קולוסאליים, אנשים אפרוריים, מנוכרים, חסרי אהבה או תקועים באהבה רעה, או בגבעתיים - האקדח המופיע הן במערכה הראשונה והן במערכה האחרונה של האלבום. אבל האמת היא שגם התיאור הזה מוגזם. אין רצף ב"אפריקה שלי". יש כאן שירים ארס פואטיים, יש פה מקבץ די גדול של שירים שלא הצלחתי לפענח במה הם ממש עוסקים, ויש גם שטויות.

      מה שמציל את המצב הוא מה שקורה כשכהנא חושב על פוליטיקה במקום על רומנטיקה, בין אם זה בגיהנום התאגידי של המפעל, או בנאום של אובמה בישראל לפני כמה שנים, או בשיר הנושא המרהיב, שנדמה שהוא בעצם אולי השיר "האמיתי" היחיד באלבום. לחשוב על פוליטיקה במקום על רומנטיקה זה המצב הטבעי של הישראלים, וזה המצב המבלבל של רובנו, ועצם ההצבעה על זה - היא נותנת משהו להיאחז בו. מי שיקרא בין השורות של השירים יבין שכהנא בכל זאת בחר צד, אבל כמו תמיד, גם זה יהיה מספיק מעורפל כדי שמי שיבחר להתעלם מכך יצליח.

      פתגם טרחני ישן טוען שאין אלבום כפול שאי אפשר היה לחתוך ולעשות ממנו אלבום אחד טוב יותר, וגם אם "אפריקה שלי" אינו כפול - הוא מכיל 17 שירים, לא כולם באותם רמה. לפעמים גם הנונסנס דלוח, כמו למשל באזכורים התמוהים של העיר גבעתיים, או התיאור האכזרי של יחסי המין בשיר "אשת חיל". אבל יש גם לא מעט רגעים מקסימים, כמו גם כאוטיים: הקולות של תום דרום הנהדרת בשיר "למה אתה חושב שאני מאושרת", או קולו של הילד שעומד במרכז השיר המשונה והיפה "צמח הרותם", או הדקלום של כהנא בקטע "טריקים להישארות בהווה": "כל הטריק הוא חד משמעי, להיות על מצב שאתה אקראי אך לגמרי מסודר, מסודר אך לגמרי אקראי, כלומר כמו דבר שקורה שהוא כאילו מקרי, הוא בעצם ממש מקרי - כל כך מקרי שהוא מושלם". זאת פרודיה נהדרת על אמנות ועל כהנא עצמו.

      אם נדמה לכם שהביקורת הזאת קצת מבולבלת, אתם צודקים. יצאתי מבולבל מ"אפריקה שלי". כהנא, עם הכריזמה העצומה שלו, והיומרה הענקית והכישרון מהפנטים בעיניי, למרות שרוב הזמן אני לא מבין מה הוא רוצה ממני - אלה שירים או ניסויים? או פרודיה על שירים? או פרודיה על גלעד כהנא? אולי גם אני חושב יותר מדי על פוליטיקה במקום על רומנטיקה. עדיין, ולו בשם התעוזה, ולו בזכות שיר הנושא, ולו בגלל שהוא כל כך סוחף אחריו - אני מסיר בפניו את הכובע.