כזכור, אנחנו מסכמים את השנה הקולנועית החולפת בעזרת הרגשות מ"הקול בראש". בשבוע שעבר התחלנו עם העצב, ועכשיו מגיע תורו של הפחד, בהשראתו ניזכר בסרטי האימה הגדולים של 2015.
האמת היא, שגם הכעס יכול היה להיות רלוונטי כאן. אחרי הכל, לחובבי הז'אנר המקומיים יש סיבה לזעום, שכן המפיצים מתעלמים מהם. זוועתונים תוצרת הארץ כבר יש, גם אם במשורה, אבל רוב העשייה הבינלאומית לא זוכה כאן להפצה מסחרית רחבה, ואפילו להיטי אימה הוליוודיים בדרך כלל מדלגים כאן על המסכים.
מתוך תשעת הסרטים שנבחרו כאן, רק שניים הופצו מסחרית בארץ "הביקור" ו"מסווג חריג". נוסף לכך, אפשר להאמין כי גם "ג'רוזלם" הישראלי דובר האנגלית, ייהנה גם הוא מתישהו מהפצה כזו. ועדיין, את שני-השליש האחרים אפשר היה לראות רק בפורמט ביתי, בפסטיבלים או על מסך גדול מעבר לים (ובהזדמנות זו חשוב לציין כי חלק מהשמות כאן הופקו או הופצו לראשונה כבר ב-2014, אבל נהיו זמינים לעיני הכותבים רק השנה).
הנתון הזה מייצג תופעה רחבה בהרבה, והמפיצים יגידו שכך זה תמיד היה וכך זה צריך להיות: הציבור הישראלי לא אוהב זוועות בקולנוע, כי יש לו מספיק ממנה בחדשות. מנגד, יהיו כאלה שיטענו כי בגישה זו הם מפספסים קהל חדש וצעיר, שדווקא כן חפץ לראות דם גם על המסך הגדול. כך או כך, לא נראה כי המצב הולך להשתנות. לכל הפחות, חובבי האימה יכולים להתנחם בכך שגם דרמות מופת רבות נגנזות בארץ, ועל זה נרחיב בשבוע הבא, עת יקבל הכעס את מלוא הבמה.
בינתיים, כל שנותר הוא לנעול הדלתות, להכין כוס שוקו עם מרשמלו, להתחבא מתחת לשמיכה ולחוות את שנת האימה החולפת דרך עיניהם של תשעה חסרי וחסרות מורא.
אהרון קשלס - "The Final Girls"
אם יש משהו שאני אוהב זה סרטי אימה; אם יש משהו שאני אוהב יותר מסרטי אימה, זה קומדיות אימה; ואם יש משהו שאני אוהב יותר מקומדיות אימה, זה קומדיות אימה שמצליחות לצבוט בלב, וזה בדיוק מה שמצאתי ב-"The Final Girls" של טוד שטראוס שולסון.
הסרט נפתח באירוע טרגי - מקס, בתה של כוכבת סרטי אימה משנות השמונים, מאבדת את אמה בתאונת דרכים מחרידה. לימים, היא מתבקשת להשתתף בהקרנה מיוחדת של "מחנה הדמים" - הלהיט שהקנה לאם המנוחה מעמד של אגדה חיה בקרב חובבי הז'אנר. הצעירה ממאנת בתחילה, אך לבסוף משתכנעת והולכת להקרנה המיוחדת עם חבריה - כולם סטריאוטיפים מדויקים של הסוגה.
במהרה, הופך האולם לאזור מוכה אסון - שריפה פורצת בו, והגיבורים נאלצים לברוח דרך חרך במסך. כאן מסתתרת ההברקה הגדולה של הסרט: מתברר כי מקס וחבריה נחתו היישר ליקום של "מחנה הדמים", וכעת עליהם לשרוד תשעים דקות מותחות ומבדחות בציות מוחלט לחוקי הז'אנר.
"The Final Girls" אמנם ממחזר רעיונות שפגשנו כבר ביצירות בסדר הגודל של "שושנת קהיר הסגולה", "אחרון גיבורי הפעולה" ו"צעקה", אבל יש בו משהו שמצליח ללכוד בממזריות את הרוח האותנטית והכה ממכרת של סרטי הסלאשר המקוריים.
הסרט עוסק בנוסטלגיה ובאובססיה שלנו לעבר, אבל עושה זאת בדרך ערמומית ונוגעת ללב. הוא עוקב אחר נערה שאיבדה את אמה, והיתה עושה הכל כדי להשיב אותה אליה; נערה שנהגה שוב ושוב להריץ לאחור את קלטת האימים של "מחנה הדמים", רק כדי לקבל עוד כמה דקות עם הזכרון היקר שלה. כמוה, גם אנחנו מריצים שוב ושוב את קלטות האימה הישנות, כדי להיזכר כמה טוב היה לנו בימים ההם.
אהרון קשלס ביים עם נבות פפושדו את "כלבת" ואת "מי מפחד מהזאב הרע?" והשניים נחשבים לאבא ולאמא של קולנוע האימה החדש בישראל.
ירון ואג - "Starry Eyes"
2015 היתה שנה קשה לחובבי האימה. האולפנים הגדולים ויתרו מראש על הז'אנר והשאירו את הבמה לחברות ההפקה המשניות, ואלה התמקדו בהנפקת המשכונים עייפים לסרטי רוחות שהיו מיותרים מלכתחילה. לכן, כדי למצוא את סרט האימה המוצלח בשנה שחונה זו, עלינו לנדוד למחוזות אינטרנטיים, וליתר דיוק - לקיקסטארטר. פלטפורמת גיוס הכספים הפופולרית היא שעזרה לצמד הבמאים/תסריטאים קווין קולש ודניס וידמייר ליצור את "Starry Eyes".
גיבורת הסרט היא שחקנית מתחילה ומופנמת בשם שרה, שמחפשת את דרכה בעיר המלאכים בתקווה לפרוץ לתעשייה. עד שזה יקרה, הצעירה ממלצרת במסעדה משפילת נשים סטייל "הוטרס" ומבלה את זמנה עם חבורת וונאביז של קולנוענים צעירים. אלה עסוקים בדיבורים על הסרטים שאוטוטו יעשו ובערעור הביטחון העצמי אחד של השני בתצוגת תכלית של טקטיקות פאסיב אגרסיב.
יום שמשי אחד, שרה מקבלת טלפון מחברת הפקות בשם אסטריו, המזמינה אותה לאודישן לסרט אימה שעתיד להצטלם. במבחן הבד עצמו, השחקנית לא מצליחה להרשים את הנוכחים, אך המלהקת עדה במקרה לאחר מכן להתקף היסטריה שלה, בו היא תולשת את שיערות ראשה וצורחת, ומעניקה לה הזדמנות שנייה ואודישן נוסף.
כך זוכה שרה במפגש טראומטי במיוחד עם מפיק הסרט, או אם תרצו - השטן. הלה מכריז כי "התשוקה האנושית האפלה מכולן היא השאיפה להצלחה, ורק מעטים פועלים כדי לממש אותה", ומיד מפשיל את מכנסיו. בניגוד לניחוח הסליזי והמיזוגני שהסצנה הנ"ל משדרת, "עיניים נוצצות" לוקח את הסיפור לכיוון אחר לגמרי. אותן תהילה וכוכבות שהשחקנית כה חושקת בהן, מקבלות תסמינים של מחלה ויראלית; קריצה לא מקרית לסרטיו המוקדמים של דיויד קרוננברג.
בניגוד ליצירות רבות בז'אנר מן מהשנים האחרונות, שעסקו בעשיית הסרט שבתוך הסרט, "עיניים נוצצות" חוסך מהצופה כל נצנוץ רפלקסיבי והומור מאולץ ("The Final Girls" אני מסתכל עליך) ומקפיד על גישה לא מתפשרת מן השנייה הראשונה ועד הכותרות. חשבו על "מלהולנד דרייב" פוגש את "תינוקה של רוזמרי" בזמן שפאוסט עושה בייביסטר.
בגזרת הגור והאלימות, הסרט נשאר יחסית מאופק עד עשרים הדקות האחרונות. רק אז מתחילה הילולת הדמים, אבל בכל מקרה עוצמתו נטועה בשעה הראשונה והפחות "פנטסטית", שמציגה בצורה ריאליסטית וכואבת את מחיר המרדף אחר הכוכבות.
כעת כל שנותר לכם לעשות הוא להקדיש תשעים דקות מזמנכם - תזמון מתחשב בסטנדרטים הנמרחים של ימינו. זו הקרבה צנועה, והיא תשיב לכם את האמון בז'אנר שלמרות הכל, פשוט מסרב למות.
ירון ואג הוא במאי, תסריטאי ומבקר קולנוע.
דניאל סיון - "Bone Tomahawk"
נתחיל מהסוף: "Bone Tomahawk" של ס. קרייג זאהלר הוא הסרט הכי מהנה של השנה! אמנם, אני בדרך כלל שונא סרטי אימה, כי הם מפחידים ומשעממים אותי כאחד, אבל אותו ראיתי במקרה בפסטיבל לונדון, ולא הצטערתי על כך.
אז אמנם "הבלתי נסלח" זיכה את קלינט איסטווד באוסקר, אבל כמו לכל מערבון, גם לו היתה מגרעה גדולה היו בו קאובויז, אבל לא היו בו קניבלים רצחניים שאוכלים אותם כאילו אין מחר. למרבה המזל, כאן יש כאלה בשפע.
העלילה די בסיסית: חבורת טורפי אדם חוטפים את אשתו היפה של פטריק ווילסון, והוא יוצא למסע במערב הפרוע כדי להציל אותה. אליו מצטרפים שלושה: השריף המזדקן בגילומו של קורט ראסל; הסגן הממש זקן שלו בגילומו של ריצ'רד ג'נקינס, בתפקיד הכי טוב שלו מאז "עמוק באדמה"; ופוץ מתנשא שלא ברא השטן בגילומו של מת'יו פוקס, בתצוגת משחק כל-כך כייפית שכמעט וסלחתי לו עשרים עונות איומות של "אבודים".
לאורך המסע, נחשפות דמויות עגולות שמעוצבות נפלא ודיאלוגים קולחים על זיקנה, אובדן וחיי הנישואין. בכל פעם שנמאס מהדברת, הקניבלים אוכלים מישהו בקטע כל-כך מגעיל (ומלחיץ) ועם סאונדים כל-כך דוחים שכל הקהל בהקרנה בפסטיבל הלונדוני נעמד על הרגליים ומחא כפיים בהתלהבות - כאילו מישהו הבקיע גול ולא כאילו בדיוק פילחו את אחת הדמויות לשניים, במצ'טה כהה במיוחד.
אין שום סיכוי שמישהו יפיץ את "Bone Tomahawk" בארץ - גם כי הוא נמשך 132 דקות וגם כי אף אחד לא יעז לנסות לתרגם את השם שלו. אז את ארבעים השקלים שתחסכו עליו בקולנוע תתרמו למטה המאבק בשוד הגז הם צריכים כסף וזו מלאכת קודש, ותמצאו דרך לראות אותו בפורמט ביתי. זה באמת בן זונה של סרט.
דניאל סיון הוא מבכירי יוצרי הדוקו בארץ, והשנה היה שותף להפקת, כתיבת ועריכת "שיח לוחמים" זוכה האופיר של מור לושי.
לילך לשם ברנע - "It Follows"
כמו בדיחה טובה, סרט אימה טוב סוחט ממך יותר מן הבהלה הרפלקסיבית, ונשאר איתך הרבה אחרי שהיא עוברת. "It Follows", כיאה לשמו, רודף את הקהל הרבה אחרי שהצפייה נגמרת. כל אחד מן הממדים בתסריט ובעבודת הבימוי של דיוויד רוברט מיטשל שואבים להרהורים נוספים: האסתטיקה, הסאונד, וכמובן הסיפור והאנלוגיה שמתגנבת מאחוריו.
יותר מכל, זה סרט על מין, אבל בזמן שרוב התוצרים בז'אנר עושים עניין מן הסוגיה הזו, כאן אוספים את הקלישאות של הסוגה, מפרקים אותן ומשתמשים בהן בתבונה כדי להרכיב משהו חדש-ישן. לרוב, סקס הוא האקט שעליו נענשים, או נכון יותר לומר נענשות, בסרטים הללו; כאן, סקס הוא גם התרופה היחידה.
לא תמצאו בסרט מסרים חד-משמעיים או מוסר השכל, וזה סוד הכוח שלו. יש משהו מטריד ומהפנט בלא פתור. "It Follows" מצליח להישאר שלם אבל לא מושלם, ובגלל זה לא מפסיק לעקוב אחריי.
לילך לשם ברנע היא קומיקאית ותסריטאית, ובין השאר חברה בצוות הכותבים של "גב האומה".
אלעד סמורזיק - "לילה טוב אמא"
מעט סרטים מצליחים גם להרשים אסתטית וגם להבעית את הצופים. "לילה טוב אמא" עומד במשימה, ולכן הוא סרט האימה האולטימטיבי שלי לשנת 2015.
זהו הסרט העלילתי הארוך הראשון של האוסטרים ורוניקה פרנץ וסוורין פיאלה, לשניהם קשרים אישיים ו/או מקצועיים הדוקים עם בן עמם אולריך זיידל, מי שהביא לנו שורה ארוכה של יצירות מופת נטולות גבולות, ובראשן "טרילוגיית גן העדן". פרנץ היא זוגתו והתסריטאית שלו, פאלה האחיין שלו ויחדיו הם מוכיחים כי התפוח לא נפל רחוק מן העץ.
ב"לילה טוב אמא", מציגים השניים את סיפורם של זוג תאומים שובי לב בני עשר, המשוכנעים כי האשה שחזרה לביתם עם ראש עטוף בתחבושות לאחר אופרציה פלסטית אינטנסיבית, אינם אמם כפי שהיא טוענת, אלא מישהי אחרת לגמרי. יחדיו, הם מוכנים לעשות ככל שיידרש כדי שתודה בכך ותגלה איפה האם הביולוגית.
לסרט עוצמה רבה, והיא נובעת בעיקר מן המתח שמתקיים בו בין הילדותיות של שני התאומים, ובין הזוועות שהם מעוללים לאשה החבושה. לכך מצטרפת גם עבודת הצילום המרהיבה של מרטין גשלכט, והתוצאה של כל זה ממשיכה להדהד בתודעה גם הרבה לאחר עליית הקרדיטים.
אלעד סמורזיק הוא המנהל האמנותי של פסטיבל הקולנוע ירושלים, בו הוצג "לילה טוב אמא" בהקרנה מקומית חד-פעמית.
שני פרומקין - "הביקור"
קודם כל הקדמה קצרה, לטובת מי שהתגלגל לכאן במקרה בלי לראות את "פרויקט המכשפה מבלייר" ו"פעילות על-טבעית": פאונד פוטג' הוא חצי טריק של תקציב הפקה נמוך וחצי תת ז'אנר של ז'אנר האימה. הגיבורים בסרטים אלו מצלמים את עצמו במקרה, בדיוק כשפוצחות בסביבתם התרחשויות לא רגילות ומבעיתות, לעתים על-טבעיות. "הביקור", להיט הקאמבק של מ.נייט שאמאלאן, הוא דוגמה טרייה לסגנון העשייה הזו, שהשכילה להוציא ממנו את המיטב.
במרכז העלילה עומדים אחות ואח צעירים, שניהם מלוהקים ומשוחקים להפליא (אד אוקסנבולד ואוליביה דיונג), שנוסעים לפגוש את הורי אמם, אותם לא הכירו מעולם. לאחות יש שאיפות קולנועיות, והיא מתעדת את כל חווית הביקור, על כל התפניות החדות שלו. השימוש בתיעוד העצמי נועד לבחון את הסיפור מן הפרספקטיבה של הגיבורים המתבגרים, לא במבט טרחני ומתנשא סטייל "הדור הצעיר והסלפי האלה שלו", אלא מעמדה משועשעת ואמפטית. כאן טמונה חוזקת הסרט, שאף רומז כי דורנו לא באמת רקוב יותר מאלה שקדמו לו.
סרט אימה טוב הוא כזה שמצליח למתוח, להעלות נקודת מעניינות, ומעל הכל לבדר, "הביקור" עומד היטב בכל המשימות הללו, ולכן הוא סרט האימה החביב עלי ל-2015. מצד אחר, גם אהבתי את "צמרמורת" השנה, אז קחו אותי בערבון מוגבל.
שני פרומקין מבקרת קולנוע וטלוויזיה של אתר "מולטיוורס", המתמחה בקומיקס, מד"ב ופנטזיה.
נור לן - "מסווג חריג"
המונח "קומדיית אימה" מתאים היטב לתיאור החיים בישראל, ולכן אין פלא שהז'אנר הקולנועי פורח כאן בשנים האחרונות. ובכל זאת, רק מעטים הצליחו להפוך את ההגדרה "סרט אימה ישראלי" לז'אנר עם משמעות וחשיבות משל עצמו.
הראשון שעשה זאת, "כלבת" של נבות פפושדו ואהרון קשלס, השתמש בטוויסט מבריק על מוסכמות הסוגה כדי להראות שהאימה המקומית היא לא זו האמריקאית: להם יש רוצחים סדרתיים, בישראל הגיהנום הוא הזולת. השנה, הלכה בדרכו "מסווג חריג", קומדיית האימה המצוינת של הבמאי הטירון בועז ארמוני והתסריטאי ליאור לדרמן. איתי זבולון (מתהילת "יניר האחמ"ש") מגלם בה את מתן, חייל ג'ובניק שנשלח לבסיס נידח בשטחים בחברת חיילים קרביים, שמתעללים בו כדי להפגין את גבריותם, ובליווי המפקד התורן, חייל בודד ותמהוני שמסתיר סודות לגבי זוועות שמתרחשות בבסיס ויתפרצו בסוף המדמם.
עיקר הביקורת על "מסווג חריג" היתה כי הסוף שלו לא משכנע ואף לא מפחיד במיוחד. זה נכון, אבל בכל מקרה האימה טמונה לכל אורכו, עוד לפני שהגופות מתחילות להיערם: מהפתיחה הקשה לצפייה, שבה חבריו לנשק של מתן נהנים להשפיל אותו ואת המלצרים במסעדה ערבית, ועד התדהמה של הג'ובניק האומלל נוכח אכזריותם בלילה איום במיוחד.
מספיק להתבונן בפנים האקספרסיביות של זבולון, שמופיע רוב הסרט בעיניים משתוממות ובפה פעור מפחד, כדי להבין שהאימה, ב"מסווג חריג" ובכלל, לא נמצאת באויב דמיוני אלא קרוב הרבה יותר לבית. ברגעים האלה, שבהם הוא מגיע אל סף טירוף, השחקן המתחיל מתגלה כאחד מן הכישרונות הדרמטיים המבטיחים בישראל.
"מסווג חריג" היה יכול בקלות להיעשות כעוד דרמה ישראלית על צה"ל, על חיילים בודדים ועל גזענות, אבל זהו בעיקר סרט מצחיק נורא: הסמסים המשעשעים שהגיבור מקבל מאמו, מכשיר ה-MP3 שהופך לאביזר קומי בסצנה מבריקה והמונולוג המוטרף של זבולון מול מראה צה"לית הופכים אותו לאחת הקומדיות הטובות והחכמות שנעשו כאן לאחרונה. הכישרונות שמתפרצים בו מהמרים ומצליחים בשתיים מהמשימות הקשות ביותר בקולנוע - להצחיק ולהפחיד. זה כנראה לא יביא להם פרס אופיר, אבל בהחלט מבטיח לנו קולנוע מעניין ומהנה בהרבה.
נור לן הוא סינפיל ומאסטרנט לבלשנות.
בועז ארמוני - "ג'רוזלם"
ירושלים היא עיר יפה ומרתקת. אבל גם קצת מפחידה: לאו דווקא בגלל הפיגועים או הפוליטיקאים, אלא בגלל שער הגיהינום שבתחתיתה, זה שעלול להיפתח בכל רגע.
כך לפחות טוענים האחים יואב ודורון פז ב"ג'רוזלם", סרט האימה פרי עטם, המתאר כיצד נפתח אותו שער ביום שבו מגיעים לעיר שלושה צעירים אמריקאים אטרקטיביים. אלה חמושים במעין גוגל גלאס, שמאפשר להם לתעד את האיוונט ישירות למסך הקולנוע.
"ג'רוזלם" הוא סרט מפחיד, מצחיק ובעיקר מבדר שמשחק בצורה מגניבה עם הקונבנציות של סרטי הפאונד פוטג', הזומבים והאפוקליפסות. יצורי השאול שבו מעוצבים להפליא ושוט הסיום יעיף לכם ת'מוח!
אפשר בוודאות לומר שירושלים מעולם לא היתה כל כך מדממת, וכמו שכולנו יודעים היטב, זו ממש לא קביעה פשוטה.
בועז ארמוני ביים את "מסווג חריג".
אבנר שביט - "Unfriended"
"Unfriended" הוא בעיני לא רק סרט האימה הגדול של 2015 אלא בכלל אחת מן היצירות הקולנועיות הכי רלוונטיות וחדשניות שלה: הן בגלל הסיפור העומד במרכזו, והן הודות לדרך בה מציג אותו הבמאי ליאו גאברידזה, גיאורגי שזו עבודתו הראשונה בהוליווד.
כפי שאפשר לנחש מן השם, הסרט עוסק בנושא שנידון רבות בתקשורת, אבל טרם היו לו הרבה ייצוגים קולנועיים משכנעים: הסכנות שטמונות ברשתות חברתיות. במקרה זה, אנו עוקבים אחר כמה תיכוניסטים, שתעלול ויראלי שרקחו בקלות דעת הוביל להתאבדות אחת מחברותיהן. הם ממשיכים בחייהם השזופים וחסרי הדאגות, אך שנה לאחר מכן, רוח רפאים מן העבר משתלטת על צ'אט קבוצתי שלהם, ומתעקשת לבוא איתם חשבון.
את כל זה מתאר הסרט דרך מסך המקבוק של הגיבורה, שהוא זירת ההתרחשות היחידה בו. כך מתקבלת המחשה קולנועית לצורת החיים הווירטואלית של רובנו, וגם מתבצע עדכון מרענן לאחד התת-ז'אנרים השחוקים בעולם האימה: ראינו כבר סרטים רבים על ענישה הדרגתית של חבורת נערים, אבל אף פעם לא במסגרת של שיחת סקייפ המונית. התוצאה נראית כאילו מיכאל הנקה ביים את "אני יודע מה עשית בקיץ האחרון", וזה מיוחד כמו שזה נשמע.
אמנם, אפשר להצטער שהדמויות לא מעניינות וגם לא פרטי סיפור המסגרת. אך למרות זאת, משכיל "Unfriended" לבעוט ולהבעית. סרטי האימה המטרידים ביותר הם אלה המציאותיים ביותר, וכאן אנו מקבלים תזכורת גרפית נוספת למשהו שכולנו יודעים עמוק בפנים האינטרנט הולך להרוג עוד הרבה אנשים.
בעקבות ההצלחה המסחרית, כבר בשנה הבאה אמור להגיע לאקרנים "Unfriended 2". לא בטוח שגם ההמשכון יצליח להשתחל למצעד של 2016, אבל אפשר להמר בוודאות כי אף הוא לא יופץ בארץ.