פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      עיניים גדולות 40: הרגעים הקולנועיים שריגשו עד דמעות ב-2015

      החלה עונת סיכומי השנה בקולנוע, והטור הנוכחי יהיה בהשראת הרגשות מ"הקול בראש", נתחיל עם העצב, וניזכר בעשרה רגעים שהעלו לחלוחית בעין

      עיניים גדולות 40: הרגעים הקולנועיים שריגשו עד דמעות ב-2015

      עצב, כעס, גועל, פחד ושמחה - אלה הרגשות שעומדים במרכז "הקול בראש", וכיוון שלהיט האנימציה היה מן הסרטים הבולטים ביותר של השנה, רק יאה לסכם אותה בהשראתו, להרהר בזיכרונות מן המסך הגדול ולהיזכר מה עורר בנו אמוציות חיוביות ושליליות בתריסר החודשים החולפים. נתחיל, גם כן כמו בפנטזיה של פיקסאר, עם הדמעות – עשרה רגעים קולנועיים מ-2015 שמעלים לחלוחית בעיניים, לרוב מרוב עצבות, לעתים בתחושת קתרזיס.

      לפני שניגש לעניין, כמה הבהרות. הראשונה נוגעת גם לסיכומים האחרים שיתפרסמו בחודש הקרוב: הסרטים שיופיעו כאן נבחרו מתוך אלה שהוצגו בארץ באיזושהי מסגרת בתקופה הרלוונטית. כלומר, ייתכן ויש בהם כאלה שהופקו במדינתם כבר ב-2014, אבל אלינו הגיעו רק בתקופה הרלוונטית. מנגד, יצירות בסדר הגודל של "קרול", "נעורים" ועוד כבר הוקרנו מעבר לים, אבל אלינו יגיעו רק בשנה הבאה, ולכן נמתין איתן לסיכומיה. כמעט מיותר גם לציין כי לא היתה דרך להתייחס למה שעוד צפוי לצאת לאקרנים בחודש הקרוב אבל טרם נחשף פומבית, למשל הפרק החדש של "מלחמת הכוכבים". ועוד הערה כמעט מובנת מאליה: מטבע הדברים, נימוקי הבחירה מתייחסים ישירות לרגעי שיא בעלילה ולכן כוללים ספוילרים ברוחב מגרש החניה של הסינמה סיטי.

      כמו כן, חשוב לציין כי זו בשום פנים ואופן לא רשימה של עשרת הסרטים הטובים של השנה, כמובן. הרי מה הקסם של הקולנוע? לפעמים תראה סרט בינוני פלוס מינוס, אבל דווקא בו תגלה קטע אחד נשגב, ולעתים תתרשם מיצירת פאר, אבל אף רגע מתוכה לא יתעלה ויישר בלבך לעד.

      המצעד כאן מבוסס על הזיכרון בלבד, וכמוהו סובייקטיבי ושרירותי. על הנייר, הגיוני היה כי סרטים כמו "אהבה וחסד", "ילדות פרא" ו"אחותי הקטנה" יככבו כאן, אבל לא עלה לי מהם זיכרון צלול שפתח את ברז הדמעות, ולעומת זאת דווקא שמות לכאורה זניחים יותר העלו מחדש את הצורך בקלינקס. בכל מקרה, די להסתובב סחור-סחור ולחמוק מן המעמסה הנפשית, הכינו את הממחטות!

      סיכום השנה בקולנוע - הרגעים המרגשים (יח"צ)
      העצב הוא גדול (מתוך "הקול בראש")

      10. "חופשה בהפרעה"

      לא רק במלודרמות יש רגעים מרגשים, אלא גם בסרטים שמוגדרים כקומדיות מטורפות - למשל "חופשה בהפרעה", הגלגול המחודש לסדרת קומדיות הפולחן מהאייטיז בכיכובו של צ'בי צ'ייס, והפעם עם אד הלמס כגבר שגורר את משפחתו למסע ייסורים ברחבי ארצות הברית.

      לאורך הדרך, הוא מנסה לשכנע את אשתו ושני ילדיו להצטרף אליו בשירת "Kiss From a Rose" של סיל, וכחלק מן הבוז שלהם כלפיו, אלה מסרבים כמובן. אך בסופו של דבר, הם מגיעים אל היעד הנכסף עליו חלמו במשך כל המסע, רכבת הרים בפארק שעשועים אגדי, ואז מתברר כי החוויה חישלה וגיבשה את המשפחה. רגע לפני שהמתקן יוצא לדרך, פותח הבן הבכור את פיו, ובדיוק כפי שאביו לימד אותו, פוצח בזמרת להיט הניינטיז.

      "ba da ba da da da ah ya ya ba da da da" הוא מזמר, וכל בה דה בה שלו מעביר צמרמורת בגב הצופים, ממש כאילו קיבלו נשיקה מוורד.

      9. "מאמי"

      עוד סצנת קריוקי של משפחה לא מתפקדת, אבל הפעם לא מתוך מהתלה אמריקאית קיצית אלא מן ההפך הגמור - המלודרמה המתחכמת של הבמאי הקוויבקי חביב הפסטיבלים קסבייה דולן, שהוקרנה לראשונה בתחרות הרשמית של קאן 2014 והופצה אצלנו במרץ האחרון.

      לבמאי ולסרט יש מעריצים ושונאים. ניתן להזדהות עם שני הצדדים, אבל כך או כך, חייבים להסכים כי ל"מאמי" יש פסקול נפלא, המגיע לשיאו עם "On Ne Change Pas" של סלין דיון, הזמרת המוגדרת במלודרמה הקוויבקית כאוצר הלאומי של המדינה. גם אותה לא כולם בהכרח אוהבים. אך ברגע שהגיבור השרוט, אמו המעורערת והדודה/אחות אלטרנטיבית שאימצו לקן הקוקיה שלהם מתחילים לרקוד ולזמר את להיטה הגדול, כל החומות נופלות, ונותר רק למחות דמעה מול הביצוע המסעיר של ההמנון לחיים.

      "איך אפשר להיות אירוני לגבי סלין דיון"? שאל דולן בריאיון ל"וואלה תרבות! לרגל הפצת הסרט, והרגע הזה מוכיח כי באמת אי אפשר.

      8. "ריקי והפלאש"

      והנה שוב מוזיקה ומשפחה - מה לעשות, אלה שני דברים שמעוררים אמוציות, לחוד ובטח שביחד, על אחת כמה וכמה כשההתכה ביניהם יוצרת גם מפגש פסגה בין הבוסית והבוס, מריל סטריפ וברוס ספרינגסטין.

      זה קורה ב"ריקי והפלאש", סרט שקל להבין את כישלונו המסחרי והביקורתי - הוא באמת בינוני וזניח למדי. אך ממש בסופו, מגיע רגע אחד שכמותו לא תמיד מוצאים גם בשוברי קופות עטורי פרסים. האם הרוקיסטית שמגלמת סטריפ מגיעה לחתונת בנה המנוכר, ונראה שכרגיל, גם הפעם בכוונתה לעשות לו בושות. אלא שאז היא משתלטת על המיקרופון, לוקחת את הגיטרה ליד ומתחילה לשיר את "My Love Will Not Let You Down".

      כעבור שלוש דקות, מתבררת סופית התשובה לשאלות כיצד להתגלות כמסמר הערב, איך להפוך את חתונת בנך למחשמלת ומהי סיומת מוחצת לסרט. התשובה זהה לכל השאלות והיא פשוטה - שיר של ברוס ספרינגסטין.

      7. "עדן"

      שוב מעבר מאמריקה לסרט דובר צרפתית, אבל עדיין נשארים בעולם המוזיקלי - "עדן", דרמה על זרם הפרנץ' האוס שבין השאר הוליד את דאפט פאנק, הופצה בצרפת ב-2014 ואצלנו הוקרנה בפסטיבל ירושלים האחרון אך נגנזה מסחרית. זאת לרווחת הצופים המקומיים, שכך נחסכה מהם פצצת הדיכאון העגומה של השנה.

      בהתבסס על סיפורו של אחיה, התסריטאית-במאית מיה האנסן לאב מציגה כאן את קורותיו של תקליטן צעיר, שלא שיחק לו המזל כמו לצמד החתום על "גט לאקי". בניגוד אליהם, תהילתו היתה קצרת ימים והוא עומד לסיים את הסרט אבוד לחלוטין וחסר כל - אישית ומקצועית.

      ממש לקראת הסיום, אנו חוזים בו פוגש מישהי ומתעוררת בנו תקווה שבכל זאת יהיה לו משהו, אבל "עדן" גוזל מאיתנו גם את קרן האור הזו. מתברר שלא יהיה ביניהם כלום - כלום, חוץ מכך שהיא מעניקה לו במתנה ספר של המשורר רוברט קרילי, ורגע לפני עליית הכותרות אנו רואים ושומעים אותה מקריאה לו פואמה עצובה במיוחד מתוכו, על כך שכולנו מתים בסוף ומלכתחילה היינו מתים מבפנים כל הזמן. בקיצור, לא הסרט לראות במסיבת יום הולדת.

      6. "את לי לילה"

      הסרט הישראלי היחיד ברשימה אינו כאן כעלה תאנה פטריוטי, אלא כי רבים מן הצופים בו נשארו דבוקים לכיסאותיהם גם הרבה לאחר עליית הכותרות, מנסים להתאושש מפצצת הרגש שנחתה עליהם ממש בסוף.

      הדרמה שביים אסף קורמן לופתת את הצוואר כבר קודם לכן, אבל את הגוש בגרון היא משאירה בסצנת הסיום. אז, אנו מגלים כי הגיבורה (לירון בן-שלוש, שגם כתבה התסריט) שילחה מעליה את מי שחשבנו לאהבת חייה - אולי בשל אי-הבנה מצערת, ואולי פשוט כי לא היה לה מקום להכניס אותו בינה למי שתמיד היתה וכבר תמיד תהיה לצדה, אחותה המאותגרת שכלית (דאנה אבגי).

      היינו כשוטים, אנחנו מבינים, שבכלל חשבנו כי היא תאפשר למישהו, נהדר ככל שיהיה, להפר את ההרמוניה שלה ושל אחותה. הקשר בינן לא מיני ולא רומנטי - נפלאה אהבתם מזה. הן רקמה חיה אחת. שני אנשים, מתברר, יכולים ליצור לעצמם עולם משלהם, אי בודד, בתוך עולמנו. היא לה לילה, היא לה יום, כמו בשיר הנושא שבשמו נקרא הסרט, והצלילים שלו עולים עם הכותרות ומגבירים עוד יותר את העוצמה הרגשית של החוויה.

      5. "איימי"

      הדוקו היחיד במצעד הוא סרט נוסף שהיה להיט גדול בארץ, וגם כן הותיר בסופו צופים רבים על הרצפה. קשה לבחור מתוכו רגע עצוב מסוים אחד, שכן סיפור חייה ומותה של איימי ווינהאוס מורכב מפסיפס של רגעים כאלה, ובכל זאת יש בו קטע אחד שבולט לעומת השאר, כיוון שמדברת בו אחת הדמויות החיוביות היחידות בעולם שוחר הרעה של הזמרת המנוחה.

      מדובר בטוני בנט, האליל הוותיק שהקליט דואטים עם ווינהאוס, והניגוד בין קולו הצלול והשפוי וקיומה המעוות והמטורף יוצר קונטרסט מהדהד. "היא היתה זמרת ברמה של אלה פיצג'רלד ובילי הולידיי", הוא פוסק ומוסיף כי עוד היתה יכולה לתרום רבות לו רק נשארה עמנו. אז חבל שהלכה, חבל שאנחנו התייאשנו ממנה, שהיא התייאשה מאיתנו. .

      "החיים מלמדים אותך לחיות אותם, אם אתה רק נותן להם מספיק זמן לעשות זאת", קובע בנט, וכיוון שמי כמוהו יודע על מה הוא מדבר, אמירתו גורמת לנו להרהר בכך כי בעולם אלטרנטיבי, ווינהאוס היתה חוגגת 32 אביבים ועוד אלבום חדש. הדמעות מתייבשות מעצמן, הבטיחה באחד מלהיטיה, אבל הן לא מתייבשות בכלל.

      4. "גשר המרגלים"

      הטרי מבין הסרטים ברשימה עלה כאן לאקרנים רק בסוף השבוע האחרון. כמעט 30 אלף ישראלים כבר הספיקו לראותו, ואלה שלא מוזמנים לדלג הלאה כדי לא לגלות מה קורה בסיומו.

      אלה שכן, ודאי התרגשו גם כן מן הסצנות האחרונות, בעת שמתגלה איזו אחווה וחברות צמחה בין המרגל הסובייטי ועורך הדין האמריקאי שהתמנה להגן עליו, בגילומו של טום הנקס. האמון של האחד באחר השתלם, לא רק לטובתם אלא גם למען האינטרסים של מדינותיהם והאזרחים שלהן. הלקח ברור, ולא יזיק שילמדו אותו גם באזור שלנו: תהיו בני אדם וכבדו את כולם, בעיקר את האויב, אין דרך אחרת.

      כיאה לסרט על המלחמה הקרה, מורגשת ב"גשר המרגלים" נימה של מלנכוליה, ובדקות הסיום יש עצבות על כך שהגיבורים נדרשים להיפרד לעד וכבר לא יראו זה את זה, אבל מכל הרגעים במצעד, זה הפחות עצוב מכולם, והדמעות בו אינן דווקא של תוגה, אלא בעיקר של התעלות רוח.

      3. "משפחת בלייה"

      וזה כבר סוחט הדמעות הרשמי של השנה - בארץ ובמדינות אחרות בהן ריסק קופות ולבבות. הדרמה הצרפתית הזו גם מחזירה אותנו לחיקה של המוזיקה, שכן כזכור גיבורתו היא בת למשפחת חוואים חירשים-אילמים, שבניגוד להוריה ולאחיה שומעת, מדברת ואפילו שרה - מה זה שרה, כמו מלאך.

      המורה שלה משוכנע שהיא חייבת לעבור לאקדמיה בעיר הגדולה כדי לפתח את כישרונה. הוריה כמובן לא רוצים שתעזוב אותם, גם היא לא בטוחה שזה הדבר הנכון לעשות והקונפליקט נגמר בסצנה האחרונה, בה מזמרת הגיבורה במבחן הקבלה את "Je Vole", התשובה הצרפתית ל"עוף גוזל", ומלווה אותו בתרגום לשפת הסימנים לטובת משפחתה שבקהל.

      כך היא הורגת שלושה ציפורים במכה אחת: גם מרימה ביצוע שמבטיח את עתידה; גם מסבירה למשפחתה מדוע היא חייבת לעשות את המעבר, למרות כל אהבתה אליהם; וגם גורמת לצופים להתייפח. הו מוזיקה, הו קולנוע. הלב בקושי מסוגל לעמוד בהם לבד, כמה לא הוגן לשים אותם יחד.

      2. "עדיין אליס"

      ומן השילוב בין קולנוע ומוזיקה, למפגש בין המסך הגדול לתיאטרון, כפי שהוא בא לידי ביטוי ב"עדיין אליס". הדרמה שהביאה לג'וליאן מור את האוסקר הראשון שלה מציגה אותה בדמותה של פרופסור לבלשנות הלוקה באלצהיימר בגיל צעיר יחסית, הולכת ודועכת מול עינינו, ובסופו של דבר כבר לא מסוגלת לנסח משפטים שלמים ובהירים בעצמה.

      אך היא עדיין מסוגלת להקשיב, וכך אנו חוזים בה בסוף הסרט, מקשיבה בקושי ובמאמץ רב לבתה, סטודנטית כושלת למשחק בגילומה של קריסטן סטיוארט. קודם לכן, האם זלזלה בה ובמקצוע שלה, אבל עכשיו כל שנותר לה הוא לשבת ולשמוע אותה מקריאה לה קטע מ"מלאכים באמריקה", מחזה שצץ במערכה הראשונה, ועכשיו שב לירות לנו חץ בלב במערכה השלישית.

      "שום דבר לא אבוד לעד", מבטיח הציטוט מן המחזה, והגיבורה שאיבדה כמעט את הכל, נאחזת בדבר היחיד שעוד יש לה - זיכרון, זיכרון אחד שיקר לה במיוחד. הוא צף ועולה בה, ובנו עולה מחדש התהייה שוודי אלן הציג לראשונה ב"אשה אחרת" - האם זיכרון הוא משהו שיש לך, או משהו שאיבדת?

      1. "הקול בראש"

      תהייה זו עולה גם ב"הקול בראש", סרט שמן הסתם היה רק ראוי להעניק לו את המקום הראשון במצעד, אבל הוא תופס אותו בזכות ולא בחסד - הרי יש בו רגע אחד שכמעט כולם יסכימו כי נראה אותו מככב במצעדים כאלה גם בעוד שנים רבות.

      הכוונה, כמובן, לרגע בו אנו פוגשים את בינג בונג, מי שהיה החבר הדמיוני של גיבורת הסרט, אך היא שכחה ממנו וכבר לא משחקת בו או איתו. אהבתו אליה נצחית - הוא לא נוטר טינה כמובן, ורק מפציר במי שעוד יש לה השפעה עליה, שתיקח אותה לירח בשבילו. אך באשר אליו, ברור לו כי תפקידו הסתיים, ולא נותר לו אלא להיעלם באצילות, בלי שאפילו יספיק לומר שלום אחד אחרון לחברתו.

      הרגע הזה, שאנו מבינים כי החבר הדמיוני הבין בעצמו שאין לו עוד מקום בעולמה של הילדה המתבגרת; הרגע הזה, שבו אנו צופים בו נמוג לעולמי עד - מה יכול להיות עצוב יותר?

      אולי רק דבר אחד - ההבנה כי תחילת עונת הסיכומים, פירושה שעוד שנה הסתיימה, בקולנוע ומחוצה לו, ולקחה איתה עמה לחור שחור מאות מיליונים של חברים דמיוניים. יום אחד עוד ייקחו אותנו לירח. בינתיים, כולנו הזדקנו עוד קצת.