פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ירידה לצורך עלייה: "היורד למעלה" הוא שיר הלל יפהפה לחיפה, לאנשים, לסיפורים

      הוא אמנם לא אחיד ברמתו ולעתים אף מתיש, אך בסופו של דבר מתגלה "היורד למעלה" כאחד הסרטים הישראלים היפים והמיוחדים של השנים האחרונות

      ירידה לצורך עלייה: "היורד למעלה" הוא שיר הלל יפהפה לחיפה, לאנשים, לסיפורים

      סרטים מעטים מיטיבים להגדיר את כל האופי והמהות שלהם כבר במשפט הראשון. "היורד למעלה", סרטו העלילתי הארוך הראשון של אלעד קידן שעלה לאקרנים בסוף השבוע, מצליח בזאת. הוא נפתח בקולו של קריין רדיו, המודה למאזינים על כך שהקשיבו ל"ביצועיהם החלשים ביותר". זו המצאה אירונית כמובן, שנועדה לשים ללעג את מכתירי הכתרים, המכורים לשמות התואר וחסידי ההגדרות – מדובר בתוכנית פיקטיבית, שלמרבה הצער מעולם לא שודרה באמת; היא מתקיימת רק בעולם מקביל, בו אין רדיפה נלעגת אחר מצוינות ואמנים שלוקחים את עצמם ברצינות יתר, וזה בדיוק הקיום אליו אנו עומדים להיחשף במאה הדקות הבאות.

      צריך אומץ רב בשביל לפתוח את סרטך בדיבורים על חולשה. התסריטאי-במאי הרי בונה לעצמו כך בית מזכוכית. הוא ממש מרים להנחתה, היישר לרגלי המבקר שיוכל לבעוט בוולה את הפאנץ' "למרבה הצער, גם 'היורד למעלה' יכול היה להשתלב בתוכנית הרדיו המפוקפקת הזו". רק מי שהולך ברחוב בלי להסתכל לצדדים ולהבחין באלה האורבים לו בפינה, ירשה לעצמו להסתכן כך. קידן הוא אדם כזה, וכך גם הדמויות שלו וסרטו.

      זה סרט שכאילו בא משום מקום, לא שייך, לא קשור לאף מגמה עכשוויות בקולנוע הישראלי. מקור ההשוואה היחיד שרלוונטי לגביו הוא העבודות של רוי אנדרסון, ג'ים ג'רמוש ואקי קאוריסמקי, שכמוהו מציגות באנושיות דמויות המגיבות בפנים חתומות למצבים משעשעים ואבסורדיים. אך אף שעלילתו נטועה במציאות המקומית, צורת הכתיבה והבימוי רחוקות מכל מה שראינו כאן על המסכים בשנים האחרונות. מה יגידו בעתיד ההיסטוריונים שינסו למקם את "היורד למעלה" על המפה, ויתהו איפה לשבץ אותו בין הפרק על הדרמות במשפחה החרדית ותת-הפרק על קומדיות האימה?

      הם יגידו ש"היורד למעלה" היה דג הסלמון של הקולנוע הישראלי ב-2015, שהסרט שחה נגד הזרם ונפל בין הקטגוריות. כך נוהגים גם שני הגיבורים שלו, שהעלילה הרופפת מתארת את מעלליהם בעודם עולים ויורדים בין העיר התחתית לכרמל – שתיים מנקודות הציון של חיפה; העיר בה גדל קידן; העיר אותה, כך נראה, הוא כל כך אוהב; והעיר הישראלית הכי קולנועית, שמצטלמת הכי יפה. הר, נמל וסוג של רכבת תחתית – אפילו לברלין יש רק אחד משלושת אלה.

      היורד למעלה (יח"צ)
      ג'רמוש בכרמל. מתוך "היורד למעלה" (צילומים: יח"צ)

      הצילום של ירון שרף מוציא את המיטב מחיפה, ואולי יש בו פיוטיות, אך לא טיפה של מלאכותית. אף שסגנון הבימוי מזכיר יוצרים משטוקהולם, הלסינקי וברוקלין, הסרט מחובר למציאות העירונית והלאומית. בין השאר, יש בו אזכורים מעודנים אך שנונים לדו-קיום היהודי הערבי, לנכבה, לפיצולים המגוחכים של השמאל הישראלי וגם למילואים, מהם מנסה לברוח אחד מן הגיבורים, צעיר אובד דרך בגילומו של איתי טיראן.

      לטיראן יצאה אולי תדמית נפוחה מעט, אך כאן הוא מפגין תצוגה שיש בה אמנם יחס רציני למלאכה, אך גם עדינות, צניעות ומידה בריאה של הומור עצמי. שילוב זה בין ענווה ומחויבות טוטלית לעבודה מאפיין גם את הכוכב השני, המגלם אף הוא דמות שוליים חולמנית שמסתובבת לה בחיפה. במקרה זה מדובר באורי קלאוזנר, המתגלה שוב ויותר מתמיד כאחד משחקני האופי הגדולים של הקולנוע הישראלי.

      טיראן וקלאוזנר הם למעשה שני השחקנים המרכזיים היחידים בסרט. השאר מופיעים בו לכמה דקות בלבד, אך לעתים גם זה מספיק להותיר חותם. כמו במקרה של שרון טל, המגיחה ביופי מלאכי לגלם נערה הנקרית בדרכו של אחד הגיבורים.

      אך מעל הצילום, עבודת המשחק והבימוי, מה שבעיקר מרשים כאן היא היכולת הסיפורית של קידן כתסריטאי. כיאה לסרט על עיר נמל, יש ב"היורד למעלה" כמה עוגנים, אבל אין לו התחלה, אמצע וסוף במובן המקובל של המילה ושאר קונבנציות עלילתיות. יותר נכון יהיה להגדיר אותו כרצף של סיפורים קטנים, ובכל פעם מחדש מתעקש היוצר לצבוע בגוונים קסומים גם את היומיומיים שבהם. לא כל הוויניטות אחידות ברמתן, כך שלעתים התוצאה מתישה ומייגעת, אבל היא תמיד כובשת ומעוררת השראה.

      היורד למעלה (יח"צ)
      מצוינים אך צנועים. אורי קלאוזנר ואיתי טיראן ב"היורד למעלה"

      אצל קידן, גם חנות כלי בית היא מחסן הפתעות. בכל תסריט אחר, שואב אבק סתם היה עומד מבויש בצד. כאן, הוא יתחיל באופן פלאי לנקות את כל הרחוב כולו, ולמה לא בעצם?

      על שאלה זו אפשר לענות בקושיה אחרת – למה בעצם מקפיד קידן להטיל כישוף על כל סיטואציה? התשובה המיידית, הפשוטה והשטוחה תהיה – כי הוא יכול, כי יש לו, כך מתברר, את המיומנות לכך. אבל לאחר צפייה שנייה, נראה כי יש הסבר מדויק יותר – לא כי הוא יכול, אלא כי הוא רוצה. כי הוא מאוהב; מאוהב באנשים, מאוהב במקומות, מאוהב בזיכרונות ומאוהב במה שקורה כשכל אלה נפגשים – נולד סיפור.

      ויותר מכל, קידן מאוהב בסיפורים, וביכולת שלו לעשות בהם כשלו. אם ירצה שהשואב אבק ישאב – הוא ישאב! ואם ירצה שהשואב אבק ידבר – שואב האבק ידבר גם ידבר, מי יעצור אותו?

      באחד הרגעים היפים בסרט, משוטטת הדמות בגילומו של אורי קלאוזנר בקניון, מסיבות שאותן נגלה אחר כך, ונתקלת בילד העולה על אחד מאותם סוסוני צעצוע הפזורים במרכזי קניות. "רק אל תדהר רחוק מדי", מזהיר קלאוזנר בהומור שהעולל לא מבין כמובן. קידן לא שועה לאזהרה שכתב בעצמו. הוא עולה על סוסו בעיר התחתית ודוהר בכוח דמיונו עד מעלה הכרמל, לארץ הפלאות המחכה למי שמעז לחלום.