דצמבר כבר כאן ואיתו מגיעה עונת הסיכומים הבלתי נגמרים (אנחנו בעד!). הרשימה שלפניכם אינה באה לסמן את האלבומים הטובים ביותר (טוב, חוץ מאחד). ג'וליה הולטר, סופיאן סטיבנס ואחרים יצטרכו לחכות בצד הפעם, את הרגע שלהם הם עוד יקבלו. אבל בינתיים הנה חמישה אלבומים שבאופן אישי אהבתי מאוד ושמעתי הרבה, ויש סיכוי שיישכחו בתוך קדחת הסיכומים האישיים, המערכתיים והמצעדיים. איכשהו יצאה נציגות עולמית מעניינת עם אמנים מקנדה, אוסטרליה, בלגיה, הולנד וארצות הברית. אלו אינם אלבומי "מוזיקת עולם", כי אם אלבומי אינדי, רוק ופסיכדליה שמוכיחים שהעולם הפך להיות קטן ולא חסרים בו כישרונות. האזנה נעימה.
Balthazar - Thin Walls
יש משהו סינמטי בכינורות שנכנסים 25 שניות לתוך שיר הפתיחה "Decency" באלבום השלישי של הלהקה הבלגית Balthazar (ואולי בעצם בכל פתיח כינורות אי פעם). השיר הנהדר הזה מוכיח את החשיבות המכרעת של שיר פתיחה באלבום ועד כמה קהל "האלבומים" שונה מקהל "הסינגלים". השיר שנבחר להוביל את האלבום הוא דווקא "Then What" החלש. לשמחתי קמפיין היח"צ של השיר נחסך ממני וכך גיליתי את בלת'זר באמצעות אלבום שלם, שהעוצמה של שיר הפתיחה שלו השרתה עליו כולו אווירה קסומה. הם מזכירים קצת את פניקס הצרפתיים בתחילת דרכם, רק נוגים יותר. יש באלבום עצבות אך הוא לא נופל לקלישאות מוזיקליות של איך צריך להישמע "אלבום עצוב". טוב, הכינורות שם, אבל הם עושים את העבודה אז נסלח להם.
The Vasts - Tearing Us Apart
ה-Vasts זוכים בקטגוריה "הלהקה שהכי מזכירה את טינדרסטיקס" של השנה, וזה לבדו צריך לגרום לכם לשמוע אותם. גם הם לא מבזבזים זמן וכבר בשיר הראשון, "Revolution", מטילים פצצה חכמה ושוברת לב, כאשר את מקום הכינורות תופסות חצוצרות. מונטריאול, קנדה, היא בית לאחת הסצנות המוזיקליות המעניינות ביותר באינדי-רוק בעשור האחרון. זהו אלבום בכורה של השישייה והוא מושר כולו באנגלית, אף שחבריה מהצד הצרפתי של העיר, ואפשר רק לקוות שהם יפרצו גבולות ויגיעו לקהלים חדשים. לארקייד פייר זה עבד יופי.
Mikal Cronin - MCIII
למייקל קרונין יש קול יפה ויכולת לכתוב מלודיות פופ קטנות ועדינות. הוא גם חובב דיסטורשנים ובא מסצנת הגראז' הקליפורנית (ואף מלווה את טיי סגל כבסיסט בהופעותיו). שני הצדדים האלו באישיותו מתלכדים באלבומו השלישי "MCIII" לכדי סימפוניות פופ קצרות, שכשהן טובות הן לא פחות ממושלמות. האלבום כולו, אגב, לא מושלם, אבל הוא עוד אבן בדרכו של יוצר שבהחלט כדאי לשים עליו עין, וגם אם לא יוציא מאסטרפיס אפשר יהיה לייצר מאלבומיו אוסף ראוי.
Jacco Gardner - Hypnophobia
חמש דקות אחרי שהתאהבתי באלבום החדש של ג'אקו גארדנר ההולנדי התבשרתי לשמחתי שהוא עומד להגיע להופעה בישראל. חמש דקות אחר כך הוא ביטל, דבר שהפך את כל האינטראקציה סביב האלבום למדכאת במקצת. אבל דווקא בגלל זה אסור לשכוח אותו כשמגיעים לסכם את השנה, כי מדובר בפנינה אמיתית. אלבום נאו-פסיכדליה נעים ומזמין. לא כבד כמו Dungen, לא חדשני כמו טיים אימפלה ולא עמוס ברעיונות כמו פונד. כזה שאם לא היינו יודעים שהוא נוצר השנה, בקלות היינו יכולים לטעות ולחשוב שנעשה לפני 40 שנים ורק במקרה התגלה היום.
Pond - Man, It Feels Like Space Again
הטור הראשון במדור "שביל בצד" ניסה להתפייט על מהפכנותו של "Let it Happen" של טיים אימפלה והיותו, כנראה, השיר "החשוב" של השנה. האלבום המלא אעפס לא ממש עמד בציפיות. הוא לא אלבום רע, והוא כולל כמה שירים מצוינים שקצת החווירו ליד הסינגל הראשון, אבל כאלבום שלם משהו לא הכי זרם. אל תוך הפער הזה נכנס האלבום השישי של חבריהם האוסטרליים פונד, שחולקים עם האימפלות את הגיטריסט ג'יי ווטסון. האלבום הוא חגיגה צבעונית מפנקת ומהנה מהרגע הראשון ועד האחרון. משירים מקפיצים כמו "Elvis' Flaming Star" ועד בלדות סוחפות כמו "Sitting Up on Our Crane". במקום בו אין ציפיות יכולות להיות רק הפתעות, ולכן בשעת הסיכומים את תואר האלבום האוסטרלי של השנה לוקחים דווקא פונד. אתם יודעים מה? אולי גם את אלבום השנה, למה לא.