(בסרטון: "ברלין")
אמא אני לא מצליחה להשתלט על הכיתה / אמא אני מפחדת שהתלמידים לא אוהבים אותי / אמא אני רוצה לנסוע לברלין / בברלין אני אהיה בלונדינית וגבוהה, למה את לא מרשה? ("ברלין"/ איה זהבי פייגלין)
"זאת היתה החוויה הכי עוצמתית שהיתה לי בחיי הבוגרים. הדבר הכי מדהים והכי קשה והכי עוצמתי והכי שוחק והכי שואב". את המילים האלה לא אמרה איה זהבי פייגלין, 28, לשעבר מנהיגת להקת "כל החתיכים אצלי" ומהמוזיקאיות המגניבות בישראל, על הקלטות אינטנסיביות או הופעה חגיגית בבארבי. היא מדברת כאן על הניסיון שלה כמורה לספרות ומחנכת בחטיבת ביניים, אי שם במרכז הארץ. בעיקרון, אלא אם כן אתה דואי פין מ"רוק בבית הספר", זה לא תמיד הולך להיות כוכב רוק בלילות ומורה בימים.
להאזנה ל"שבעה שירים", האלבום החדש של איה זהבי פייגלין במלואו:
"הקונפליקט הזה היה שם ביג טיים, והיה גם היתרון וגם החיסרון שלי כל הזמן מול התלמידים. מצד אחד אני הייתי הכי בגובה העיניים וחייתי אותם ואת עצמי, וזה החזיר אותי אחורה לזמן שאני הייתי תיכוניסטית. מצד שני צריך להיות במקום שהוא בעל סמכות, דואג ומטפל ואחראי, וצריך להעביר ידע וגבולות. בסוף השנה סגרו את בית הספר, וזה בא לי טוב כי הייתי צריכה רגע מנוחה. בדיוק התחלתי לעבוד על "שבעה שירים" והבנתי שאני לא יכולה גם וגם. כשאת מורה, זה כל כך שואב את כל כולך ואין מקום לכלום יותר חוץ מזה. עכשיו גם אני יודעת שאחזור לעולם החינוך כשאהיה יותר בשלה. אני עוד לא מספיק אפויה לדעתי כדי להיות שם עד הסוף".
התלמידים גילו מי את? מצאו את השירים הבוטים?
"זה קרה, והם כמובן הגיעו לכל השירים מיד. חשבתי שאפשר איכשהו להסתיר את הדבר הזה ותוך שבועים הייתה חגיגה סביב הדבר הזה. אבל בסוף המפגש בין בני אדם הוא יותר חזק ממה שהם יכולים למצוא ביוטיוב. בסדר, היו בדיחות על זה, וכשרצו לעשות לי פרובוקציה באמצע הכיתה מישהו היה שר את זה, אבל זה מלהיב לעשר דקות ובסוף אני המורה איה. זה מי שאני בשבילם ולא הדבר הזה ביוטיוב".
חלק מהחוויות של זהבי פייגלין בהוראה כונסו לתוך אלבום הסולו הראשון שלה, "שבעה שירים", שלכבודו שוחחנו. מי שזכר את הגיטרות האנרגטיות של כל החתיכים אצלי יגלה אלבום מינימליסטי בהרבה, איטי בהרבה ועצוב בהרבה, שהופק על ידי החברה הטובה וגיבורת הרוק העולה הילה רוח. גם מתחת לכל המלנכוליה הזאת, מסתתרות הקריצות המוכרות, ומכל השירים עולה הדמות השליש-צוחקת-שליש בוכה-שליש זה בעצם אותו הדבר.
אני תמיד מרגיש כאילו את כל הזמן מספרת בדיחות, אבל בסוף מסתתר פאנץ' קצת מריר. מאחורי כל זה מסתתר אדם שמח או עצוב?
"התשובה לשאלה שלך היא מאוד פשוטה: אני הבן אדם הכי שמח והכי עצוב. אני אוהבת את שני הקצוות האלה ואני אוהבת שיש מתח ביניהם. זה גם אולי קשור להתבגרות: כשאתה מתבגר אתה מווותר על הקצוות האלה ומבין שהחיים הבוגרים והבשלים והאפויים הם לא בקצוות הם לא בשחור ובלבן, הם די באפורים, ואני עוד לא כל כך מוכנה לשחרר את הקצוות האלה".
חשוב לך שהמוזיקה שלך תהיה מצחיקה?
"אני רואה את זה ואני יודעת שזה נוכח. האם אני עושה את זה בכוונה - לא. כשאתה הופך משהו להיות עם קריצה אתה מרכך את הצד הכואב. זה לא לגמרי אתה. כל הלב שלי בחוץ, אבל לפחות יהיה לי משהו שיגן עליי. אני אוהבת שאפשר לצחוק גם מהחרא, ולראות שזה גם בדיחה. שהכאב יש בו משהו מגוחך והמשהו המגוחך הוא מצחיק. אני חיה את חיי ככה".
יש פער די משמעותי בעוצמות של הסאונד ובסגנון ממה שאנחנו מכירים ממך, מהתקופה של כל החתיכים אצלי. מה השתנה?
"בכל החתיכים בגלל שהיינו להקה, הזרקור קודם כל היה לעשות הופעה שהיא פאן. בוא נמציא את הליין גיטרה הכי מגניב ואיזה ליין בס תופים הכי רוצח. כשזה סולו, הזרקור הוא פתאום על הסינגר-סונגרייטריות שהיא ההפך הגמור, אז כשאני והילה התחלנו לעבוד, הזרקור הופנה לתמצית הזאת, בלי כל הבלאגן והרעש והמגניב".
מה בעצם קרה לחתיכים?
"מה שקרה זה שהלהקה התפרקה. הפסקנו פעילות באיזה שלב, אחרי סך הכל די הרבה שנים שהיינו בפעילות שהיא בפול גז, מהסיבות הכי קלישאתיות. זה הגיע למיצוי. אני בכלל לא ידעתי אם בא לי להמשיך לעשות מוזיקה, וחזרתי פתאום לכתוב שירים והייתי מנגנת להילה - והיא פשוט אמרה לי 'אפשר לעשות אלבום, זה יהיה ממש כיף. את יכולה להמציא את עצמך מחדש ולהיות מי שבא לך'. ואז ביקשתי מנימי הבסיסט מכל החתיכים שיהיה חלק מכל הדבר הזה, והרבה זמן אחרי זה ביקשתי גם מגילי הגיטריסט שיעזור קצת. ואז לפני איזה כמה חודשים אז התחלתי לנגן גם עם הוד המתופף באיזה צמד. מצאנו את עצמנו ממשיכים לשתף פעולה בקונסטלציות אחרות. יכול להיות שיהיה ללהקה עוד סיבוב, אנחנו עדיין חברים".
היתה הרגשה שההרכב הזה עמד רגע לפני פיצוץ, שני אלבומים מוערכים, הופעות מלאות בכל הארץ, קהל של נוער מעריץ, סינגל בפלייליסט. לא חשבתם להמשיך עוד קצת, שהפיצוץ הזה יגיע?
"היינו כזאת חבורה של ילדים טמבלים וחמודים שאוהבים לעשות את הדבר הזה ומלאים בתשוקה ובחדוות יצירה. אנחנו באמת הרגשנו בני 16 ולא סתם זה היה הקהל שלנו. באמת היינו בני 16 בלב ובנשמה בכל רגע של הדבר הזה. מצד אחד, זה החלום של כל להקה, שזה יקרה לה וזאת המוטיבציה וזה כל מה שאתה רוצה, אבל בסוף זה משהו שהוא חיצוני ואם לא ממש-ממש בא לך לקום בבוקר ולעשות את הדבר הזה עם האנשים האלה, אם אין את הדרייב והמוטיבציה להישאר ביחד כל יום ולקרוע את התחת - אז הדבר הזה לא מחזיק. בסך אתה חייב לאהוב את מה שאתה עושה ואת מי שאתה עושה איתו. כשאתה שם מזייף - כל השאר זה בולשיט".
"כשאומרים לך לא, אתה לא מוכן להבין, איך אפשר להבין / שהלב לא באמת נשבר והוא לא נופל לתחתונים. הלב סתם יושב שם ושואב דם / לא לפחד ולא לעצור, אני הולך להיות גיבור, אני הולך להיות גיבור" ("גיבור"/ איה זהבי פייגלין)
"שבעה שירים" הוא אלבום קטן ומהפנט, שכשמו כן הוא, מורכב משבעה שירים דוקרים, שכולם עוסקים בתסכולים קיומיים, מג'וק שנכנס לחדר ("ג'וק"), כיתה שלא נרגעת ("ברלין"), נסיעות אינסופיות ("חדרה") ועולם של מי שמרגישה שהחיים עוד קצת גדולים עליה (כל השירים). הוא נחתם בשיר קורע לב, "בירה", שמסכם סיטואציה של דחייה בפזמון הלא-עליז: "בסוף כולנו, בסוף כולנו נמות / הנה, מצאתי לנו מכנה משותף". אופטימיות היא שם המשחק.
חדרה, תל-אביב, הרצליה, ברלין. כל הערים האלה מופיעות באלבום שלך. איפה בעצם הבית?
"בחדרה. המשפחה שלי שם. אני לא יודעת אם זה בתוכן של כל השירים באלבום, אבל ב'ברלין' חלק מהקונפליקטים עוסקים במתח ובי בתור אדם שמסתובב בעולם ולא כל כך מצליח להחליט אם אני עדיין הילדה שמבקשת מאמא שלה רשות לנסוע לברלין לבין להיות בן אדם מבוגר. אני עוד לא החלטתי אם בא לי לעזוב את הבית או לא. זה איפה שאני נמצאת בחיים שלי. הלוואי והייתי יכולה ממרום גילי עדיין להיות הילדה שגרה בבית של ההורים שלה בחדרה, ודואגים לה לאוכל והיא לא צריכה לדאוג כמו בן אדם מבוגר".
השיר שאני הכי אוהב באלבום הוא "גיבור". זה המנון רוק פשוט נורא ומרגש נורא, למרות שהוא מתעסק בדחייה. מה המקור של זה, ולמה השיר הזה הוא בעצם בלשון זכר?
"בצורה הכי מודעת - זה בשביל להרחיק. זה כמו שהייתי כותבת באנגלית אז זה היה מתרחק ממני קצת והיה קל לי יותר לדבר על זה. אני לא מדברת בגוף ראשון, זאת לא אני - קודם כל להרחיק. דחייה זה דבר שלצערי אני מתמודדת איתו בכל מיני מחלקות בחיים שלי. חוץ מזה שזאת חוויה שכיחה בחיי, אני מאוד אובססיבית לרגע הזה שאני חווה דחייה. למה? אני מזמינה אותך לשוחח עם הפסיכולוגית שלי. כשהייתי קטנה, אז אמא שלי היתה אומרת לי להיות 'גיבור' - זה היה נאמר הרבה כי הייתי ילדה מאוד חולה. אמא שלי היתה מדברת אליי לפעמים בלשון זכר כשהייתי קטנה, קצת כמו שם חיבה, אז אני הייתי צריכה להיות גיבורה, היו לי הרבה התמודדויות שצריך היה להיות 'גיבור' בשבילן. זאת מילה עם מטען מאוד אישי ומאוד פרטי ששייך לביוגרפיה של החיים שלי".
אנחנו הולכים קצת אחורה בביוגרפיה הזאת, לפאזה אחרת בקריירה של זהבי פייגלין, הלא היא התקופה הקצרצרה שהיא כיכבה על מסכי "כוכב נולד 7". אחרי אודישן ביזארי ומפואר, היא לא שרדה הרבה זמן במכונה של טדי הפקות, אבל זכתה לחשיפה - ואנחנו, לרגע טלוויזיוני נדיר.
מה הביא אותך לתוכנית הזאת, ואיך את מסתכלת על זה היום?
"בנושא 'כוכב נולד' היתה סאגת התלבטות שארכה נצח, סביב כל החתיכים אצלי. בסוף אמרנו שאני הולכת על זה בהחלטה משותפת בלהקה, כדי להשתמש בתוכנית ובפלטפורמה בשביל להרים את הלהקה. זה בדיוק מה שזה היה והייתי עושה את זה עוד פעם בלי להתבלבל. הלוואי שיכולתי לעשות את זה יותר מבושלת ויותר מקצוענית, בשביל להיות עוד יותר טובה, כי בסך הכל באתי לשם מאוד אפרוח, בצעדיי הראשונים כמוזיקאית, כזמרת וכפרפורמרית. זה מביך אותי רצח כמה זה בוסר וחסר שליטה, אני לא אסתכל על זה בחיים כן? זה כמו לפתוח אלבום מלפני עשר שנים ולא להאמין מה לבשת, אז ברור שאני נבוכה".
היית במחזור של רוני דלומי, זה קטע.
"תראה איפה אני ואיפה היא".
היא מורה ב'בית ספר למוסיקה', את מוזיקאית ומורה בבית ספר.
"הנה, מכנה משותף".
"יש לי 4 אלף חברים ברשת, חברים טובים / ומערכת יחסים רצינית וארוכה עם צפייה ישירה / מה אני צריכה, מה אני צריכה יותר? / כולם מדברים על אהבה / מדברים על בשר / מדברים על דם / אני לא מבינה" ("כולם"/ איה זהבי פייגלין)
הגעתי לשלב השאלות המבאסות. את רואה את המוזיקה שלך כפמיניסטית?
"בלי לחשוב או להתעמק יותר מדי בזה אני אענה שכן. כי אני בחורה שכותבת על מה זה להיות בחורה בעולם - וזה פמיניסטי. האג'נדה שלי היא לכתוב שירים שהם מאוד כנים, והלוואי שהם ייגעו במישהו שיתחבר לזה. מתוקף היותי בחורה כנה בעולם, אין לי לאן לברוח. אני כותבת על עצמי ואני בחורה. אני יכולה ליצור מתוך החוויות שלי רק את זה. אני אוסיף משהו בהפוך על הפוך - הלוואי שהיינו חיים בעולם שבה השאלה הזאת היא בכלל לא רלוונטית, שזה כל כך לא בשיח מרוב שזה לא אישו. בעולם תקין, השאלה הזאת לא מעניינת בכלל. מה זה משנה אם החולצה שחורה או לבנה, אבל אם יש עניין אז יש עניין בלדבר על זה".
את אדם פוליטי? יוצאת להפגנות על מתווה הגז?
"לא מאוד. אני לא יודעת למה אני לא יוצאת להפגין. חבל. בסוף אני צופה ב'פארגו'. זאת האמת המרה, זה חבל. אני כותבת מתוך משהו שבוער בי להוציא החוצה. הלוואי שיום אחד יבער לי להוציא החוצה דברים כאלה. הלוואי שהייתי בן אדם עם יותר מעורבות ויותר תשוקה לדבר הזה, אבל אני לא. אני לא יכולה לכתוב משהו שאני לא. חוץ מזה, אם הייתי מעצבת דעת קהל, אם היה לי כוח או השפעה על אנשים, אז יכול להיות שכן הייתי משתמשת בזה כדי להגיד איזה שהן אמירות. בקיצור, אני לא".
ואם כבר פוליטיקאים, מה קרוב המשפחה משה פייגלין אומר על השירים שלך?
"יש לו כל מיני בדיחות על זה, הוא שואל 'כשרושמים פייגלין בגוגל, מעניין למי יש יותר חיפושים ודפים'. כנראה שלו. אנחנו בקשר, גם עם אשתו ציפי והילדים שלהם, הם חברים שלי בפייסבוק ואני מאוד אוהבת אותם, וגם מאוד רחוקה מהדעות שלהם שנות אור, ועדיין שמחים לפגוש אחד את השני, בסוף זאת התקווה למין האנושי. בסוף האג'נדות הפוליטיות או הדתיות שלך זה לא הדבר שאתה פוגש כשאתה רואה בן אדם, וזה מתקשר למה שאמרתי בהתחלה. בסוף היוטיובים של הלהקה שלי זה לא מה שעומד ביני לבין התלמידים שלי בבית ספר. אתה פוגש בן אדם וזה יותר חזק מהכל, לא הדת שלו, לא המין שלו. זה בסוף בולשיט. כולם בני אדם וכולם מחרבנים מאותו החור וכולם בוכים כשנשבר להם הלב. זה הדבר הכי פוליטי שאני יכולה להגיד שאני באמת עומדת מאחוריו. בסוף כולנו נמות. זה המכנה המשותף".