פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      חרא על החיים: "להרוג את הסבתא" מבזבזת את הכישרון של יוצריה

      מדהים להיווכח באיזו גסות מתנהלת הסדרה החדשה של דוד אופק ויוסי מדמוני, יוצרים הנודעים דווקא ברגישות שלהם. מינון האנשים הבזויים ב"להרוג את הסבתא" מקשה מאוד למצוא נקודות להיאחז בהן

      חרא על החיים: "להרוג את הסבתא" מבזבזת את הכישרון של יוצריה

      בדיוק עשרים שנה אחרי שהגיעה "בת ים - ניו יורק" להאיר את חיינו, מביאים יוצריה יוסי מדמוני ודוד אופק סדרה נוספת על משפחה שבדרך כלל לא רואים על מסך הטלוויזיה. מאז 1995 הפגינו השניים ביצירותיהם ביחד ולחוד את הרגישויות הדרמטיות והקומיות העדינות שלהם. שניהם ניחנו בנקודות מבט שניכר כי הן נובעות מחמלה אנושית, הומור עתיר קסם, זיקה חברתית גדולה והיעדר רתיעה מחיטוט בפצעים כואבים.

      כל אלה נעדרים מיצירתם החדשה, לפחות על סמך שלושת הפרקים הראשונים שלה (מתוך 14). המעשה במשפחת זליג, גרסת הנגטיב המבאסת למשפחת זלאייט, שחיה בדוחק כבר עשרות שנים בחלקת אדמה דלה למראה בלב גוש דן, אך עשירה כקורח לו רק תסכים אם-המשפחה הקשישה למכור אותה תמורת של 20 מיליון דולר. מדהים להיווכח באיזו גסות הסדרה והמשפחה הזו מתנהלות, עניין המגולם באופן מושלם בדמותו הנלוזה של הגיבור, שאול (רמי הויברגר המעולה), אדם שבפרק הראשון מנצל את אבלו של אב, בוגד באשתו ובאחיו עם גיסתו, גורם בפועל ובכוונה לאחותו הגמולה לחזור לסם אחרי חמש שנים, ונאמן לשם הסדרה - מנסה להרוג את אמו. אולי-אולי אפשר לטעון שמדובר באמירה חברתית על תושביה העניים והנשכחים של גבעת עמל בתל אביב, דרים בפחונים כשברקע מגדלי יוקרה, אבל גם זה היקש שמתבקש רק מפאת היכרות עם עבודתם הקודמת של היוצרים, בפרט "30 ש"ח לשעה". הכישרון הגדול שלהם, המתבטא כאן במיוחד בתסריטים המורכבים והמחוכמים, לא מחפה על עובדה קטנה ומכרעת: כל הדמויות ב"להרוג את הסבתא" בלתי נסבלות.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      איפה משפחת זלאייט ואיפה הם (צילום: יח"צ)

      לא שיש בעיה עקרונית בסדרות על אנשים נקלים, כמה מחבריי הטובים ביותר הם אנשים נקלים, אלא שהמינונים ב"להרוג את הסבתא" מאוד מקשים למצוא נקודות להיאחז בהן. כאלה מגיעות אמנם בפרק השני, שמצליח להזריק קצת חביבות בעזרת סצנה אחת ויחידה בשלושת הפרקים הראשונים שבה כל ארבעת האחים נמצאים באותו מקום, ועוד אחת חמודה בחדר המתנה בבית חולים. אולם כבר בפרק שאחריו חוזרת הסדרה לאותו שפל (שעדיין מוצלח יותר מפרק הבכורה). הסלידה מתחילה בשאול ובאמו עליזה (מירי אלוני המצוינת) - שכבר בתיאור הסדרה נכתב עליה כי "העונג שלה זה לראות את צאצאיה מסתובבים סביבה כמו ג'וקים בבקבוק" - ומחלחלת גם לדרגים הקטנים. כך למשל עמיתו של האח דוד (גל תורן נהדר כתמיד) מאלץ אותו להתנצל לפני שיעזור ויסיע אותו, למרות שברקע נשמעות זעקותיה של אשתו הכורעת ללדת (סופי אוסטריצקי). מי שאינו אדם רע בסדרה הזו הוא סתם נלעג, רפה או שניהם.

      מה שנראה שונה מתברר עד מהרה כאחיזת עיניים: דמותו של הקבלן התימני שרוצה לרכוש את השטח. מדובר בהתכת סטריאוטיפים קריקטורית - הקבלן מצד אחד, התימני מצד שני - שאף היא רחוקה מלהיות אופיינית למדמוני ואופק. נספח קלישאתי שלו הוא סיפור האהבה הבין-מעמדית הבלתי נמנע, שמרגש כמותו לא ראינו מאז ששרון לינוביץ' התאהבה בדין ב"רמת אביב גימל".

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      קבורים במשהו (צילום: יח"צ)

      היה ניתן לקוות שכל זה יביא איתו סאבטקסט מעניין כלשהו, מאיר עיניים. האם המשמעות של "להרוג את הסבתא" היא בעצם קינון על עולם הולך ונעלם? על האגביות שבה רומסים העשירים את המבוגר והמיושן? או שמא הדור הצעיר שמפנה עורף בבוז? אם היו כוונות כאלה, הן לא ניכרות. הבוטות והוולגריות בסדרה ללא ספק מכוונות, עמדה נטורליסטית שכבר הפכה למעין מוסכמה קבועה ביצירות קומיות המתארות את חייהם של עניים. זה מתחיל כבר בסצנה הפותחת את הסדרה עם פראפרזה/שאילת סיפור הברחת השעון בתחת מ"ספרות זולה" עם תוספת שלשול, ממשיך עם אמרת הכנף השבה ונשנית "חרא על החיים שלי", ומגיע לשיאו בפרק הראשון עם הביוב העולה על גדותיו, אלגוריה קולעת לכל מה שראינו עד כה.

      כך שלמרבה הצער יוצרי הסדרה בחרו במודע לנתב את כשרונם הגדול כדי להציף חרא אל פני השטח. לא באופן מעודן, רגיש ויפה כפי שעשו ב-"30 ש"ח לשעה", לא בתיאור קורע לב כמו ב"מלנומה אהובתי", הרחק מהנשמה היתרה של "בת ים - ניו יורק", אלא פשוטו כמשמעו. זכותם המלאה מן הסתם, וסחתיין על הניסיון שלהם לחקור מרחבים חדשים, הבעיה היא שהתגובה האנושית למראה של קקי היא להשתדל לעקוף אותו.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      מירי אלוני מצוינת (צילום: יח"צ)

      קטנה

      כמו פעמים רבות בקריירה שלו מגלם רמי הויברגר את תפקיד הנאלח, אלא שבכל פעם הוא עושה את זה טיפה שונה, ומרשים לראות עד כמה שאול שלו שונה מזבלים או סתם דושים אחרים שגילם בעבר. אחד מהם היה במסגרת קומדיה נוספת הכרוכה במותה של סבתא, וגם שם מתנוסס בשם היצירה - "מבצע סבתא" המוצלח עשרות מונים.