(בסרטון: "מעגלים" של עידן רייכל)
אירוניה היא הדרך הנפלאה של העולם לבוז לבני האדם. הסדר המופלא שבו חטא היוהרה מגלה את נקודת התורפה שתוביל למפלה. הרגע שבו הלא-מודע יגלה את הבלוף. קחו דוגמה: "היד החמה" הוא מונח שמתייחס לפעמים לשחקן כדורסל שכשהוא מתחמם - כל זריקה שלו נכנסת פנימה - קליעה אחרי קליעה אחרי קליעה, רק רשת. אם קלעת עכשיו, אומרת הטענה, יש יותר סיכויים שתמשיך לקלוע מאשר שתחטיא הפעם. רוב המחקרים הסטטיסטיים, המתמטיים והפסיכולוגיים שנערכו על התופעה הגיעו למסקנה שזה קשקוש מוחלט. אנשי תורת המשחקים חושבים ההפך. זה לא משנה במיוחד.
עידן רייכל, כנראה, שייך למצדדים. האלבום החדש שלו, הראשון תחת שמו כסולן, ללא הפרויקט וכל הכרוך בו, נקרא "היד החמה". מתאים לא? מי שפגע פעם אחר פעם, להיט אחרי להיט אחרי להיט אחרי להיט, בארבעה אלבומים שונים של הפרויקט, מתאים שתהיה לו יד חמה. מי שהמציא סגנון, וזכה - בצדק - שוב ושוב לשבחים על עיבודים והפקות מקוריות ויצירתיות, הוא הדבר הכי חם בשטח. אבל הנה אלת האירוניה מכה: דווקא "היד החמה", מכל אלבומיו, לא פוגע, לא קולע, משעמם, בינוני, כמעט מתחשק להגיד מיותר. התחושה היא של אלבום שנכתב מתוך אינרציה, על לחנים מינוריים גנריים וטקסטים עוד יותר כאלה. אפשר לדבר עליו כעל האלבום הגרוע ביותר של רייכל לדורותיו. רצוי לקוות שהיד יכולה להתחמם מחדש.
רייכל הוא הפסאודו-פזמונאי הגדול של דורו ("מעגלים מעגלים / איך שאנחנו נשארים / מתעוררים ליום חדש / ושוב מנסים" או "עמוק בחזה / זיכרון עולה / יש סיבה שחיינו בעולם הזה" וכו' וכו'), לא עניין של מה בכך בדור הנפילים הזה, והדוגמאות לכך רבות מספור. אמנות יצירת מצג שווא של משמעות אותנטית מבליל של מילים וקלישאות היא סוד הידוע למעטים, והיא נעה בין זלזול במאזין הגובל בציניות לחוסר מודעות עצמית.
רייכל ידע בעבר, בחכמה לא מבוטלת, להשקיע בזמרים מצוינים ובהפקה משוכללת שתשכנע שקיים ריבוי קולות ומגוון אנושי, וכך כמעט כל שיר של הפרויקט נשמע חד-פעמי, גם אם לא עוצר נשימה. הבחירה שלו לשיר לבד, עם עיבודים אינטימיים ברובם, מוכיחה את הבלוף: הכל נשמע אותו דבר, והכל משעמם. כשהוא חורג לכיוון מהלכים קצביים, למשל ב"מעגלים" הסתמי לעייפה או ב"בחמש שניות" המתיש, אני כבר מתגעגע לשעמום. בכל פעם שצצה לפתע תזכורת לרוח הפרויקט - נגיד הקמנצ'ה של מארק אליהו בתוך "בישימון", או דנה צלח, זמרת אורחת יחידה באלבום, ששרה בחן את "געגוע" ונשמעת כאילו באמת אכפת לה ממה שהיא שרה, היא רק מדגימה את עייפות החומר.
ראיתי פעם את עידן רייכל והפרויקט בהופעה. לרייכל יש קסם לא מבוטל. ללא ספק הוא מהלך קסם על הישראלים. אל תסמכו עליי, תראו בעצמכם: בתחנות הרדיו הגדולות השונות המנון-הכלום "לפני שייגמר" נמצא בפסגת המצעד, בדומה לכמעט כל סינגל שרייכל הוציא מימיו, אם לא כולם. לא אאשים אותו אם יחשוב שאין טעם להשקיע כי הוא יחובק ממילא. על כל פנים, ככה זה מרגיש. השאלה היא איך בכל זאת זה קורה? והתשובה היחידה המתבקשת היא שהכלום הוא מוצר מבוקש מתמיד בישראל 2015, בואכה 2016, לפני מתווה הגז פינת האינתיפאדה השלישית, קחו פנייה שמאלה לדו"ח העוני ושוב ימינה לדרך ה-[סילבן] שלום. לציבור הישראלי נמאס מהשיחה, והוא מתחנן לאסקפיזם בדמעות. והוא בוחר בכלום בכל יום מחדש. הוא בוחר בכלום בטלוויזיה והוא בוחר בכלום במוזיקה. יש בכל אמצעי תקשורת מי שמוכן לספק את זה, והוא דורש בתמורה רק שנעמיד פנים שאנחנו חיים בעולם התרבותי הפשוט הזה, שבו הכלום הוא הכל וההכל הוא כלום.
אבל באשר אליי, ובפרפרזה לשיר דווקא-יפהפה שרייכל כתב פעם, אין בי עוד כוח. אני לא יודע אם זה אני שעייף מדי, או ש"היד החמה" הוא אלבום מרדים עד כדי כך, אבל אני מאוד מקווה שכמו כותרת אחרת שרצה הרבה לאחרונה, הכוח יתעורר.