על קיר משרדו של ד"ר סוסה, אחד המרצים שלה באוניברסיטה, מבחינה רוזמרי קוק בציטוט הבא: "כולם רוצים לשנות את העולם, אבל אף אחד לא רוצה לשנות את עצמו". בנקודת הזמן ההיא, גיבורת "כולנו יוצאים מגדרנו", ספרה העשירי והנפלא של קארן ג'יי פאולר, לא ממש רוצה לשנות את העולם. גם את עצמה היא לא ממש רוצה לשנות. את עצמה היא בקושי מכירה, בקושי יודעת מה אמת ובדיה, איזה זיכרון הוא דמיוני כמו חברת הילדות שהמציאה לעצמה, ואיזה מבוסס על מקרים אמיתיים.
אחת הסיבות לכך היא שבמשפחת קוק, הדברים החשובים באמת הם הדברים שלא נאמרים, שלא מסופרים. לרוזמרי המציאות הזו לא פשוטה כלל. "ככל שדיברתי יותר, כך נראו ההורים שלנו יותר מרוצים", היא מספרת על שנות ילדותה. "אחרי כן, הם הצטרפו לשאר העולם וביקשו ממני להיות בשקט". וכשרוזמרי מספרת על "אחרי כן", היא מתכוונת בעיקר לרגע המכונן במשפחת קוק: מספר חודשים אחרי שהגיחה לעולם, החלה רוזמרי לגדול לצד שימפנזה בשם פרן, גם היא בת כמה חודשים, כחלק מניסוי מדעי והשוואתי. אי אפשר היה להפריד את רוזמרי ופרן, כמעט באופן מילולי: "לפעמים זה הכביד, קוף על הגב, אבל רוב הזמן הרגשתי מורחבת, כאילו בסופו של דבר לא חשוב מה פרן יכולה לעשות שאני לא יכולה, אלא סכום הדברים פרן ואני יחד. ואני ופרן יחד יכולנו לעשות כמעט על דבר".
מה שהן לא יכלו לעשות היה למנוע את סילוקה של פרן לחווה בגיל חמש, סילוק ששמט את הקרקע מתחת רוזמרי, אביה השתיין והמדען, אמה שחוותה התמוטטות עצבים ואחיה הגדול והמתוסבך, לואל, שכעבור מספר שנים החליט להימלט מהבית, ופצח בחיים מסתוריים שאחד הדברים הקבועים היחידים בהם היה המרדף של ה-FBI אחריו. גם הסטודנטים שהקיפו את רוזמרי בילדותה כבר לא נמצאים והיא נותרת פחות או יותר לבדה, כבר לא במרכז ניסוי או במרכז בכלל; סתם עוד ילדה, "ילדת-קוף", להגדרתה, שכעת לא יודעת כיצד לתפקד בחיים האמיתיים. לפני שהיא הולכת לבית הספר, אמא שלה מעניקה לה מספר עצות: "לשבת זקופה, לא לתחוב אצבעות לפה או לשיער של מישהו אחר, לא לנשוך אף אחד, לעולם... להרגיע את ההתלהבות מאוכל טעים... לא לקפוץ על השולחנות והכיסאות במהלך משחק".
פאולר מקפצת בין עבר והווה, טווה בזהירות רמזים וחלקים נוספים בפאזל. המבנה נהדר ומרענן ומפתיע. רוב הסיפור מסופר מנקודת מבטה של רוזמרי בזמן שהותה בקולג', וגם בו היא לא מרגישה בנוח: "ככל הנראה כל מה שצריך לעשות כדי להיחשב נורמלי זה לא להציג הוכחות להפך. התכנית לעבור לצד השני של הארץ ולעולם לא לדבר עם אף אחד, עבדה כמו קסם... עדיין לא היו לי חברים. אולי פשוט לא ידעתי איך. ללא ספק לא היה לי שום ניסיון בכך". באחד המפגשים הנדירים שלה עם אחיה, לואל, היא שמה לב לדבר הבא: "הם, אמר אחי בכל פעם שדיבר על בני אדם. לעולם לא אנחנו. לעולם לא לנו".
אף שהיא עוסקת בשימפנזים בצורה די מעמיקה בספר הזה, לפאולר יש איכות בלתי רגילה לתאר דווקא אנשים ומצבים סבוכים במשפט חד אחד. נניח. כשאביה של רוזמרי קיבל את מלאכת הבישול: "אני זוכרת ארוחות ערב של קרקים עם חמאת בוטנים, שימורי מרק עגבניות למנה ראשונה ושימורי צ'אודר צדפות למנה עיקרית. כל ארוחה היתה זעקת לב פסיבית-אגרסיבית"; או: "הבתים שלנו, כמו המשפחה עצמה, הולכים וקטנים; כל בית חדש יכול להיכנס לתוך הבית שקדם לו"; או: "במשפחה שלי אנטגוניזם מגיע עטוף בשכבות צופן, בתרגילי הסחה ובדרכי מילוט של התכחשות מלאה".
"כולנו יוצאים מגדרנו" כתוב נהדר. על פניו הוא בוודאי ירגיש קליל ומשעשע לפרקים, אך פאולר טמנה בחובו המון עצב ועומק וסוגיות הרות גורל על בני האדם, ממלכת החיות, והיחסים ביניהם (הקטע בו לואל מספר על המפגש הראשון (והאחרון) שלו עם פרן לאחר שזו נלקחת לחווה, לתוך כלוב סגור וקטן עם שימפנזים אחרים, יקרע גם את ליבם של שונאי בעלי החיים הגדולים ביותר). דבר נדיר נוסף שפאולר הצליחה לעשות כאן הוא לקחת נושא שבידיים אחרות היה הופך פרובוקטיבי ומטיף, ולקלף אותו לכדי סיפור אנושי מרגש וכן וסבוך. ממש כמו הגיבורה שלו. אל תפספסו.
כולנו יוצאים מגדרנו / קארן ג'יי פאולר, כנרת זמורה ביתן, 302 עמודים.