הללויה. אלבום שני לקובארי, הלהקה שהיא הגב של אביגיל קובארי, שהיא הפנים של המהפכה. עורבני חקיין, אם תרצו. משבר אלבום שני? שטויות, ממש לא. בשביל מה הקלישאות האלה נחוצות? הן שייכות לאנשים שמשחקים לפי הכללים. אביגיל קובארי לא משחקת לפי הכללים. היא לא שיחקה לפיהם אף פעם. ככה זה כשבשני אלבומים את עושה ללב שלך מה שאמנים מנוסים לא עושים בקריירה שלמה, וכבר לא יעשו.
על מה אני מדבר? על הפיל השמן שבחדר שאף אחד לא מדבר עליו: יש בישראל להקת רוק נדירה, עצבנית, מצחיקה, שכותבת מהקרביים ושרה מהריאות, שמצליחה בשלושה שירים לעבור מדיכאון קיומי לאנרגיות של ג'יהאד, ומשם לסקס ומשם לאהבה. "דור חדש ייצא עם תחושת בטן מסריחה של אמונה ואגרוף מוכן להפיכה", היא קריאת הקרב שמופיעה באחד השירים שלה. ואני עונה: "אמן".
"פיל שמן" הוא האלבום השני של קובארי אחרי "דת בית אלוהים אהבה" מלפני שנתיים - פנינה קצרה שצעקה פוטנציאל מכל שנייה ושנייה, בקצת פחות מחצי שעה של פאנק ורוק אלגנטי של ראשית העשור הקודם, עם חיבה מיוחדת לימים היפים יותר של קולדפליי. "דת בית אלוהים אהבה" היה אלבום השנה שלי. "פיל שמן", שגם אותו הפיק זיו זק ("ילד על הירח". שם לא מספיק מוכר בתעשייה), הוא הצעד הבא. תמים קצת פחות וכואב קצת פחות, אבל גם משוכלל יותר ואימתני יותר. מפחיד לחשוב לאן זה יכול עוד להתפתח בעתיד.
קובארי היא כותבת חכמה ואמיצה, שלא מפחדת להיות בוטה ולהתעמת עם כולם, כולל המשפחה והיא עצמה. "יש מרחק אטמוספרי בין מה שהייתי רוצה, לאיפה שאתה נמצא. וגם אם זו כמיהה לדבר מה מומצא - אני מעדיפה את זה בכל זמן נתון, על פני ממוצע" ("פתרונות זמניים") - אלה שורות שהן המנון רוק במיטבו. לעולם לא להסתפק בממוצע. בעולם של קובארי המילים האלה יכולות לחיות לצד הפשרה העלובה מהשיר הבא, שמתאר יחסי מין מנוכרים: "נשכח מהאחד ונשאר עם הכמעט, כי בימים כאלה זה כמעט יכול להספיק. היא לא דבר נוצץ, אבל מה שנוצץ בסוף גם מחמיץ. יש לי כמה פרוטות בכיס בשביל מיטה עם בסיס" ("בסופו של דבר"). בסוף כל הרצון הטוב מסתכם לקצת חום אנושי בתוך כל הקור הזה. קצת בית, קצת אלוהים וקצת אהבה. "פיל שמן" עסוק בחיפוש אחרי כל אלה, בדיוק כמו קודמו.
קובארי מעזה כאן יותר, ולא רק בטקסטים. היא מתנסה בטריפ הופ, בשירים יותר עירומים שבהם היא מלווה רק בפסנתר, בקונספטואליה - השיר הפותח והסוגר מתכתבים אחד עם השני, ויוצרים יחד מסגרת חכמה לאלבום, שנפתח בשיברון לב ומסתיים בנחמה. אבל לפני זה, ואולי הדבר הכי חשוב, הוא הכריזמה. קובארי לא זמרת גדולה ולא מלחינה סופר משוכללת, אבל היא מלאת רעב ואנרגיה כמו שיש לכל מעט כל כך אמנים בארץ. יחד עם הילה רוח ואיה זהבי פייגלין - עוד שתי זמרות רוק מעולות וייחודיות, שאני מוכן להתערב שהן מהוות לה השראה - היא נותנת תקווה לאגפים המנומנמים משהו של הרוק הישראלי בכלל, ובפרט הנשי. וכמה שהאלבום טוב - ו"פיל שמן" הוא אלבום נהדר - לכו לראות אותה בהופעה. בשבילכם.
קובארי ישיקו את האלבום השני שלהם, "פיל שמן", ב-13.1 (יום רביעי), במועדון "האזור" בתל אביב