בדרך כלל, המשכונים וגלגולים מחודשים של סדרות סרטים נולדים במוחם של מפיקים ומנהלי אולפנים חמדנים. אלה לא בוחרים את הפרויקטים לפי אהבות ילדותיהם, אלא בהתחשב בפוטנציאל הכלכלי העכשווי שלהם, ואז מטילים על תסריטאים לכתוב עלילה מודרנית, מפקידים את שרביט הבימוי בידי שכיר חרב, מלהקים את הכוכבים הלוהטים של הרגע: ויוצאים לדרך. זה כמעט תמיד הסיפור, אבל לא במקרה של "קריד", שעלה כאן לאקרנים בסוף השבוע.
הפעם, לא היה זה מפיק חמדן שביקש להחיות מחדש את סדרת סרטי האיגרוף "רוקי", ארבעה עשורים לאחר שנוצרה לראשונה. גם לא היה זה מנהל אולפן אופטורניסט שהחליט כי הדרך הטובה ביותר לעשות כך תהיה לעקוב אחר דמותו של אדוניס, בנו של אפולו קריד המנוח, האלוף שחור העור שהיה יריבו הגדול ואז חברו הטוב של בלבואה, ולתאר כיצד הוא מחליט להרים את הכפפה ולהתחרות גם כן בזירה.
במקרה זה, היוזמה נולדה באופן עצמאי במוחו של ראיין קוגלר. הוא מי שכתב את התסריט, מי שביים אותו, מי שבחר ללהק לתפקיד הראשי את מייקל בי.ג'ורדן ומי שגייס לפרויקט את סטאלון, בתפקיד בלבואה המקשיש, שמתרצה לתחינותיו של קריד ולוקח על עצמו לאמנו. בקיצור, הקולנוען הצעיר חתום על הפרויקט מראשיתו ועד סופו, והשקיע את כל נשמתו כדי להוציא אותו לפועל, כי מבחינתו "רוקי" הם יותר מסתם סרטים: כפי שהסביר בראיונות, הם בשבילו סמל לילדותו, למשפחתו ולקשר שלו עם מי שהיה האדם היקר לו בעולם, אביו המנוח.
כל אלה אינם סתם נתוני רקע, אלא מהותיים להבנת איכותו של הסרט, שניכר כי נעשה עם הרבה נשמה, ולבו הרחב פועם בכל שנייה ושנייה שלו. החששות לקראתו היו טבעיים, כי תעשיית ההמשכונים הרגילה אותנו לרע מכל, אך הצפייה בו מפריכה אותם. "קריד", והדברים נכתבים בידי מעריץ גדול של סדרת "רוקי", לא מבייש את הפירמה ואף מוסיף לה הרבה כבוד.
עם זאת, לפני שממשיכים לזמר בשבחיו יש להוסיף הסתייגות: הסרט מגיע לארץ לאחר הפצה מוצלחת בארצות הברית, בה נהנה הן מאהבת הקהל והן מפרגון המבקרים, שהתלהבו ממנו ללא סייגים, ומעט הגזימו. או אולי בגלל שכה נדיר להיתקל בימינו בלהיט מסחרי שרמתו נאותה, אולי בגלל שעדיין חריג לראות בהוליווד גיבור קולנועי אפרו-אמריקאי כה חזק ומרשים. כך או כך, ההערכה היתה מוצדקת אך מעט גבוהה מדי, ולמרות כל הפאנצ'ים שלו, מגיעות ל"קריד" גם שתי סטירות לחי.
הראשונה, על דמותה של ביאנקה, שכנתו של קריד ג'וניור, מוזיקאית מתחרשת שחיש-קל נהיית זוגתו, חברתו הטובה ביותר ויועצת הסתרים שלו. מגלמת אותה טסה תומפסון, שחשפה בשנה שעברה את כישוריה המופלאים ב"Dear White People", דרמת אינדי על פוליטיקת הזהויות הגזעית שלא הופצה בארץ, אך כאן זוכה לתפקיד מביך למדי. נכון, התסריט שם בלשונה כמה שורות יפות, ובינה לג'ורדן יש כימיה נהדרת, אך בסופו של דבר, מגוחך לראות איך פעם אחר פעם היא מתרפסת בפני החבר שלה וסולחת לו על הנזקים הבאמת איומים ונוראים שהוא גורם לה, בלי שיצטרך להתאמץ אפילו. אולי בשנות השבעים זה עוד היה עובר, אבל אנחנו ב-2015.
בעיה שנייה: מידת העניין בששת הפרקים הקודמים של "רוקי" תמיד היתה תלויה גם בדמות יריבו של המתאגרף. אפולו קריד עצמו, בגילומו של קרל וותרס, ואז חיות האדם שגילמו מיסטר טי ודולף לנדגרן, למשל, הם שהוסיפו לסרטים כל כך הרבה בשר, צבע ועוצמה. כאן, למרבה הצער, אויבו המרכזי של הגיבור מתגלה כפרחח בריטי נשכח למדי, שיש לו קצת אופי ועוקץ, אבל לא מספיק.
אך למרות שתי ההסתייגויות הללו, יש בסופו של דבר הרבה כוח ורגש ב"קריד". קשה להוריד ממנו העיניים, וחסידי סדרת "רוקי" גם לבטח יסיימו אותו כשהן דומעות. התוצאה לא מושלמת, אבל היא עובדת. זהו סרטו העלילתי השני של קוגלר, לאחר "תחנת פרוטוויל", שגם בו כיכב ג'ורדן, וכמו בדרמה המשובחת ההיא, על האלימות המשטרתית נגד שחורים בארצות הברית, גם כאן הוא מצליח לעשות את מלאכתו במידה שווה של להט ומיומנות, בתחושת שליחות ומחויבות.
הבסיס לאפקטיביות של "קריד" מתחיל כבר בתסריט, שמצליח לבנות סיפור העומד בזכות עצמו, גם למי שלא מכיר את סדרת "רוקי" או מתעניין בה, ומעלה שאלות הנוגעות לכל אחד, גם כאלה שלא חובבים איגרוף: האם הזהות שנולדנו לתוכה היא מה שמגדיר אותנו? האם אפשר לברוח משם המשפחה שלך? האם זה מלכתחילה דבר נכון לעשות?
קוגלר גם מיטיב להוציא לפועל את התסריט. ידו תמיד בוטחת ואיתנה, והיא מושחזת במיוחד במה שהוא הלחם והחמאה של הסרטים הללו: סצנות הקרב עצמן. "קריד", בניגוד לנהוג בהפקות מסחריות לקהל רחב שכאלה, מציג אותן בגישה ריאליסטית ומחוספסת, ומשכיל לגרום לצופים להרגיש שהם נמצאים יחד עם הגיבור בזירה.
בכלל, קוגלר יודע איך לתת תחושה של מקום, ונותן לנו הרגשה דומה לגבי פילדלפיה, עירם של רוקי ואפולו, אליה גם קריד ג'וניור נדרש לעבור כדי לפתח את הקריירה שלו. השפה של העיר, התושבים שלה, המרכזיות שהם מייחסים לאיגרוף בכלל ולשני המתאגרפים הללו בפרט: הכל כאן מאופיין, לכל ניתנה תשומת לב ומחשבה.
נוסף לבימוי ולצילום, גם אמצעי המבע האחרים ב"קריד". מקוריים וחכמים. בעיקר אמורים הדברים לגבי המוזיקה המקורית. קוגלר בחר שלא להשתמש בצלילים הפולחניים אך הנדושים שעיטרו את "רוקי", ותחת זאת רקח כאן לודוויג גיורנסון משהו חדש משלו, שלוקח השראה מלחני העבר, אך רק באופן מעודן: וכמובן, גם בצורה מרגשת, כמו כמעט כל דבר אחר בסרט.
ומעל כל זה, עומדים שני הכוכבים. לא פלא כי סטאלון מוזכר כמועמד ודאי למועמדות לאוסקר בקטגוריית שחקן המשנה. הופעתו כאן מוכיחה סופית כי כל מי שזילזלו בו לאורך הקריירה הענפה שלו היו חסרי מושג. התצוגה שלו מזכירה איזה שחקן גדול הוא, ונוכחתו משרה על הסרט שלווה וגם מוסיפה לה אנושיות ולא מעט הומור עצמי.
סטאלון גם בונה דינמיקה מצוינת עם ג'ורדן, ובצניעות ובאצילות האופייניות לו, מעביר לו את השרביט. השחקן הצעיר, מצדו, נושא את הלפיד בלי למעוד ולו פעם אחת, ומפגין כריזמה סוחפת ומעוררת הזדהות. הוא מבסס כאן את מעמדו כאחד השמות הלוהטים בהוליווד, ומבהיר שעוד נשמע עליו רבות, וגם על אדוניס קריד.
בתום הצפייה, אין כמעט ספק: לאור ההצלחה הכלכלית והאמנותית, ובעיקר לנוכח העובדה שיש לה את אייר ג'ורדן לסחוב אותה על הכתפיים, ברור כי סדרת הסרטים הזו קמה לתחייה, ותספק לנו לפחות עוד פרק המשך אחד, וסביר להניח שגם יותר מכך. בקצב הזה, איש לא יתפלא אם בעוד ארבעים שנים נראה סרט בו אדוניס קריד מאמן את הנכד של רוקי.