קבלת ההחלטות של מפיצי הקולנוע בישראל היא מסוג הדיונים שלעולם לא יימאס לנהל. לא משנה כמה פעמים תיקלעו לוויכוח על סרט רע להחריד שמצא את דרכו למסכים בישראל על חשבון סרט נפלא שהודר, תמיד יגיע המקרה השנוי במחלוקת הבא שיעורר אותו מחדש. לכאורה, "גבר גבר" לא אמור להיות בכלל במחלוקת. סרט שמגיע עם שק של כסף באמתחתו (96 מיליון דולר אחרי שבועיים בקופות), שני כוכבים שקל למכור בעזרתם סרט מבלי להסתבך בהסברים מיותרים, ובעיקר אלטרנטיבה למי ששיגעון "מלחמת הכוכבים" מעולם לא דיבר אליהם. אלא שבישראל אין חופשת חג מולד ארוכה שמצדיקה קומדיות משפחתיות דביקות (בוודאי כשסרטי האוסקר מגיעים רק בשבועות הקרובים, באיחור ניכר ובצמידות), סרטיו של וויל פרל לא הופצו כמעט בכלל בישראל ואלו שכן לא הצליחו כלכלית, ובסוף, מה לעשות, אין ל"גבר גבר" שום ערך מוסף קולנועי.
וויל פרל בנה את הקריירה המצליחה שלו מדמויות של אימבסילים חביבים ומאוהבים בעצמם כמו רון בורגונדי ("והרי החדשות"). התבנית הזאת הפכה לסימן ההיכר של סרטיו, אבל כאן הוא מנסה דווקא לצאת ממנה. פרל מגלם את בראד וויטאקר, עובד תחנת רדיו המוקדשת לג'אז ואיש משפחה למופת. תמונת המראה של בורגונדי. בראד נתפס בעיני ילדיו החורגים לרכרוכי, לא גברי וחסר עמוד שדרה על אף נסיונותיו להתחבב עליהם, ועל אף שהוא ואמם שרה (לינדה קרדליני) מנהלים זוגיות מושלמת. מעל ראשו מרחף כל הזמן צילו של דסטי (מארק וולברג), בעלה הקודם של שרה - שרירן חובב אדרנלין שלא הצליח להיקשר לחיי השגרה האפורים של גידול ילדים. שובו של דסטי לחיי המשפחה מערער את מצבו הרעוע גם כך של בראד, שנאלץ להילחם כדי לשמור על מעמדו כשהוא בנחיתות מוחלטת מול זכר האלפא של הבית.
האתגר הגדול לצאת מטייפ קאסט כמו זה שפרל הכניס את עצמו אליו תלוי בבחירת סרט שיאפשר לך לעשות אותה באמת. קומיקאים כמו סשה ברון כהן ("הוגו") או ניק אופרמן (בהופעה הנפלאה בעונה השנייה של "פארגו") מצאו את המסגרת שתאפשר להם לעשות את השינוי הזה בדרך אמינה. הניסיון של פרל לצאת מנישת הגיבור האינפנטיל ולהיכנס לדמות האב האמריקאי הרגיש, חיובי על הנייר אבל לא מרגיש נכון ולכן גם לא עובד. הבחירה הזאת מגבילה את פרל למסגרת שמרנית מדי ומסרסת אותו. אבל אם פרל עוד מצליח לפרוץ החוצה בחלקים מסוימים לאורך הסרט (כמו בסצנת משחק הכדורסל שבה הוא משתכר ומנסה לקלוע מחצי המגרש), מארק וולברג נראה אבוד לגמרי.
וולברג הוא מסוג השחקנים שתלויים באופן כמעט מוחלט ביד בוטחת של במאי ובתסריט מוצלח. היכולת של שמות כמו ג'ניפר לורנס או בראד פיט להותיר חותם גם בתפקידים קטנים או בסרטים לא מבריקים, לא מאפיינת אותו. וכך, בהיעדר כיוון, וולברג נותר עם חסרונותיו בלבד. הוא מנסה להכניס לדמות של דסטי מאפיינים של מורד מסוקס ומגניב, אבל ההופעה שלו חלבית מאוד וחסרת כל ייחוד. ברגעים שבהם הוא מנסה להצחיק החלביות הזאת הופכת למעט עלובה למראה.
את הבעיות של וולברג ופרל ניתן להשליך על הסרט כולו. שון אנדרס (הבמאי של קומדיות פרועות כמו "סקס דרייב" ו"להרוג את הבוס 2") נראה כמי שלא החליט מה הוא רוצה לעשות יותר: קומדיה משפחתית נוגעת ללב או מפגש מטורף בין שתי השקפות עולם. הסרט נע בין סצנות קיטש של ילדים ומתנות חג להומור וולגרי, רגע אחד הוא לוקח את עצמו ברצינות תהומית ורגע אחר נראה שאיבד את זה לגמרי. הסלט הזה הופך באופן מוזר את הסרט כולו למשעמם. אין בו דמות מעניינת או קיצונית מדי, אין בו סיטואציות מופרכות מדי, ובמקרים רבים נראה שהמפרסמים שמימנו אותו (רד בול, סינבון, חברות קורנפלקס שונות) יושבים מאחורי הקלעים ומרסנים אותו בכל רגע שבו הוא מנסה לעשות משהו מפתיע.
בהיעדר כל יתרון אחר, קומדיות כמו "גבר גבר" קמות ונופלות על היכולת שלהן להפתיע עם הומור בלתי שגרתי. בלעדיו הן נתפסות עם המכנסיים למטה וחושפות כמה מעט יש להן באמת להציע לעולם. במציאות מושלמת הסרט הזה היה יוצא ישירות ל-DVD ונחסך מבאי הקולנוע. במציאות קצת פחות מושלמת מישהו מהמפיצים היה יכול לעשות עמנו חסד ולהבין שאין כל צורך להביא אותו לכאן. במציאות שלנו? עדיף להתכרבל עמוק מתחת לפוך ולחכות שסרטים טובים יותר יעשו עלייה.
(סייע בכתיבת הביקורת: עמית סלונים)