פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אנטי-רוק: דיוויד בואי שובר שיאים של שאפתנות באלבום החדש

      בגיל 69 (ממש היום, שישי), כשהוא לא חייב כלום לאף אחד, דיוויד בואי מצליח להמציא את עצמו מחדש עם ★, שמשלב בין מוזיקה מזרחית, ג'אז אקספירמנטלי ואפילו היפ הופ

      רוב האנשים פותחים את השנה השבעים לחייהם בצורה רגועה. הנכדים מתקשרים לברך, יוצאים לארוחת ערב מפנקת (אבל בריאה, צריך לשמור על הכולסטרול), אחר כך הצגה או אולי סרט טוב – והיידה, למיטה. דיוויד בואי הוא לא רוב האנשים. את יום הולדתו ה-69 הוא חוגג עם הוצאת אלבום אולפן חדש, ה-25 במספר – ודווקא בגיל שמצופה מאמן להתמתן ולקרוץ למיינסטרים – האיש שנפל מכוכב אחר לא חושש להוציא את היצירה הכי ניסיונית ושאפתנית שלו מזה כמעט 40 שנה – האלבום ★ (שרק לצורך נוחות ניתן לקרוא לו "Blackstar").

      האלבום מציג שיתוף פעולה נוסף של בואי עם המפיק טוני ויסקונטי (שיתוף פעולה שנמשך, עם הפסקות, מאז האלבום "Space Oddity" ב-1969), וכמו בכמה מקרים בעבר – ויסקונטי ובואי לוקחים רעיון ניסיוני ומושכים אותו עד הקצה. במהלך השנה האחרונה השניים הקשיבו הרבה לאלבום האחרון של קנדריק לאמאר, אלבום עליו נכתב כאן בוואלה! תרבות: "לאמאר נותן קרדיט למאזין שלו כאדם עם ידע מוזיקלי ועומק תרבותי, עם דעות וטעם משלו, וזה מה שמייחד אותו מכל כך הרבה מההיפ הופ השטוח של ימינו. הוא לא מחפש את הלהיטים והמכנה המשותף הנמוך ביותר. הוא לא מעוניין לעשות מה שכולם עושים, רק כי זה מה שעובד. הוא עושה את ההיפך הגמור... לא אכפת לו לאבד את הכל, לפחות הוא ידע שהלך עם החזון שלו עד הסוף. וזה די מדהים".

      דיוויד בואי התאהב ביצירת ההיפ-הופ המרדנית של לאמאר והחליט לעשות את אותו הדבר בדיוק. ושוב, זה די מדהים. התוצאה היא אלבום אנטי-רוק שהמטרה המוצהרת שלו היא להתרחק כמה שאפשר ממחוזות הרוק הבנאליים ולמתוח את הגבולות המוגדרים של הז'אנר. והרי אין דבר יותר רוקיסטי מאשר לעשות אלבום אנטי-רוק.

      דיוויד בואי, בלאקסטאר, Blackstar (יח"צ , ג'ימי קינג)
      אוהב את קנדריק לאמאר, כמו כולנו (צילום: ג'ימי קינג)

      מתאים את עצמו לאייטונס

      זאת תהיה קלישאה להזכיר שדיוויד בואי אחראי לכמה מהלהיטים הגדולים בתולדות הרוק, אבל כשאתה סוחב ברזומה שלך היסטוריה של אלבומים כמו "Hunky Dory" ו-"Ziggy Stardust" אתה הופך להיות חלק בלתי נפרד מהפנתיאון של הרוקנ'רול – והציפיות בהתאם. ואולי דווקא בדיוק בגלל זה, כל כך מרענן ומסחרר לראות שגם עם כל הבגאז' הזה, בואי מחליט לעשות (עוד) שינוי פאזה ולהתכתב עם ג'אז אקספירמנטלי, פוסט-רוק עם נגיעות אלקטרוניות וכן, אפילו השפעות היפ-הופ.

      40 שנה בדיוק אחרי שבואי הוציא את האלבום "Station to Station", שנפתח עם שיר הנושא התזזיתי, שהוא גם השיר הארוך ביותר שכתב עד כה (10:14 דקות), הוא מקליט את ★, שיר הנושא של האלבום החדש. באורך של יותר מ-11 דקות, השיר החדש הופך להיות הארוך ביותר שבואי הקליט אי פעם, אבל אז הגאון בן ה-69 נזכר שאי אפשר להעלות לאייטיונס שירים מעל ל-10 דקות, ומבקש לערוך את השיר מחדש, שננעל בסוף על 9 דקות ו-59 שניות. כמה בני 69 (או 29, לצורך העניין) אתם מכירים שיודעים להפעיל אייטיונס, שלא לדבר על לדעת לערוך שירים כדי שהם יהפכו ללהיטים ברשת?

      הצצה לנפש האמן

      השיר ★ עצמו, שהקליפ המקריפ שלו ניתן לצפייה כאן במעלה הביקורת, לא נותן שום הנחות למאזין או לצופה. מדובר ביצירת אנטי-פופ שמתכתבת רעיונית עם כמה מהנושאים שדיוויד בואי נגע בהם בעבר (מי מתנדב לספור כמה שירים של בואי מכילים בצורה זו או אחרת התייחסות לכוכבים?), אבל מוזיקלית הוא מעולם לא עשה שום דבר דומה לזה.

      השיר נפתח ונסגר עם השפעות מזרחיות, כאשר בואי כמעט מסלסל כשהוא מתאר את העולם האפל אליו הוא מכניס אותנו. אם המילים לא מספיק קריפיות בעצמן, אז הסקסופוניסט דוני מקסלין טוען כי בואי אמר לו שהקטע נכתב על דאעש. ואז – כשהשעון מראה 4:25 לתוך השיר, כינורות מערביים מצטרפים למיקס ומתגלה לנו בואי "האמיתי" – שמספר לנו במילותיו שהוא רק ממלא המקום של מישהו שמת (הקליפ רומז שמדובר במייג'ור טום, דמות האסטרונאוט שמלווה את בואי במספר שירים מ-1969) אבל הוא לא הכוכב, אלא הבלאקסטאר, הכוכב-השחור. מה הוא הכוכב-שחור? את זה אתם צריכים להבין בעצמכם, בואי רק ייתן לכם רמזים למה הוא לא – הוא לא גנגסטאר, הוא לא פורן-סטאר, הוא לא מארוול-סטאר, הוא לא פופ-סטאר והוא לא פילם-סטאר. הוא כוכב של כוכבים.

      הקול של בואי צלול בדרכו, עמוק מאי פעם וחד כמו מצ'טה. ההגשה של בואי פותחת צוהר קטן אל תוך נפשו של האמן שהפך מכוכב ענק ליוצר כמעט-מתבודד, שלא נתן הופעה פומבית מעל לעשור והפסיק להופיע בכלל בתקשורת או להתראיין.

      דיוויד בואי, בלאקסטאר, Blackstar (יח"צ)
      עטיפת האלבום

      בין קניה ווסט ל-LCD Soundsystem

      אחרי הטראק המורכב שפותח את האלבום, מתגלים שאר שירי האלבום, שמייצרים מן פאזל בלתי ניתן להרכבה של סגנונות וניסיונות. בולט במיוחד מתוכם הוא "Girl Loves Me", שכולל את בואי שואל בקולו הייחודי "Where the fuck did Monday go?" שוב ושוב – בשיר שמתאים יותר להיכלל באלבום של קניה ווסט מאשר של דיוויד בואי. ואולי בעצם זה המסר של בואי למאזין, שאין דבר כזה "שיר שמתאים לבואי". זאת המוזיקה שלי – ואם היא לא לטעמכם, אז יש לי אחרות.

      הסינגל משנת 2014, "(Sue (Or in a Season of Crime" מופיע באלבום בגרסה חדשה וקצת יותר מדממת, עם פחות כלי נשיפה וקצת יותר השפעות אלקטרוניות, בתודה לג'יימס מרפי מבית LCD Soundsystem. בנוסף, האלבום חושף הצצה להפקת האוף-ברודוויי של בואי עם השיר "Lazarus", שכולל גיטרה מצמררת של בואי עצמו.

      רואה יותר, מרגיש פחות

      בעוד אלבומו האחרון מ-2013 "The Next Day", גם הוא בהפקת ויסקונטי, התכתב עם תקופת הפוסט-רוק של בואי משנות השבעים (רמז ראשון אפשר היה לראות בעטיפת התקליט) – האלבום החדש של בואי מסתכל קדימה, והוא לא דומה לשום דבר שהוא עשה עד כה. בדיוק כפי שוויסקונטי ובואי עשו ב-1977 עם האלבום "Low", הראשון מ"טרילוגיית ברלין" המונומנטלית, שהשפיעה על עשרות להקות בעידן הפוסט-רוק של סוף הסבנטיז ותחילת האייטיז. כמובן שמוקדם עדיין לקבוע, אבל זה בהחלט לא יפתיע אף אחד אם בשנים הקרובות אמנים יתחילו לחקות (שוב) את בואי, ולהוציא אלבום בהשפעת "Blackstar".

      השיר שנועל את האלבום, "I Can't Give Everything Away", מנסה אולי לענות לחידת ההיעלמות של בואי, שנעלם מאור הזרקורים ומהפסטיבל התקשורתי סביב "הכוכבות" שלו בעשור האחרון:

      "Seeing more and feeling less
      Saying no but meaning yes
      This is all I ever meant
      That's the message that I sent"

      והמסר המוזיקלי שבואי שולח באלבום ★ ברור – יש לי עוד הרבה מה לתת. חושבים שלקחתי את המוזיקה שלי לקיצוניות? עוד לא ראיתם כלום.