האיש שנפל מכוכב אחר: דיוויד בואי הלך לעולמו

ימים ספורים לאחר שאלבומו החדש "Blackstar" יצא לחנויות ביום הולדתו ה-69, הזמר דיוויד בואי הלך לעולמו. כך מדווח אתרו הרשמי. "דיוויד בואי מת בשלווה כשהוא מוקף בבני משפחתו לאחר מאבק בן 18 חודשים במחלת הסרטן. אנו מבקשים מכם לכבד את בני המשפחה בזמן שהם מתאבלים", נכתב בהודעה.

בואי, שזכה לכינוי "הזיקית של הרוקנרול", היה זמר, שחקן, משורר, מוזיקאי, מפיק, מעבד, צייר ומחזאי ותיחזק קריירה מוזיקלית שנפרשה על פני כחמישה עשורים ונעה בין ז'אנרים שונים. במהלך הקריירה שחרר בואי עשרות אלבומים, ביניהם 27 אלבומי אולפן. בואי פרץ בתחילת שנות השבעים עם האלבום "The Rise and Fall of Ziggy Stardust and the Spiders from Mars".

בואי נולד כדיוויד רוברט ג'ונס בבריקסטון שבלונדון. בהיותו בן חמש עשרה, במהלך ויכוח עם חבר על בחורה, נחבטה עינו השמאלית מאגרופו של החבר שעל אצבעו היתה טבעת ממתכת. לאחר סיום הטיפול הרפואי איבדה העין את היכולת לזהות גוונים שונים, והצבע החום הוא השולט בראייתה. על אף שצבע העין נותר כחול, האישון המורחב מטעה וגורם לחשוב כי צבעה? כהה יותר. עיניו בעלות הצבעים השונים והאישונים הלא-שווים הפכו לסמלו המסחרי הידוע ביותר של בואי.

תחילת התעניינותו של בואי במוזיקה החלה בגיל תשע, כאשר אביו קנה לו מארז תקליטים אמריקאיים, רובם של אמנים שחורים כמו צ'אק ברי וליטל ריצ'רד. לאחר שהחל לנגן על סקסופון, הקים את להקתו הראשונה, הקונראדס. במהלך שנות השישים היה חבר בלהקות רית'ם אנד בלוז נוספות כמו הקינג ביז, המאניש בויז והריוט סקוואד. בתקופה זו יצא שירו הראשון, הסינגל "Liza Jane", עם הקינג ביז. אז גם אימץ לעצמו את הכינוי דיוויד ג'ונס, אך הדבר יצר בלבול עם חבר להקת המאנקיס שנשא את אותו השם. כתוצאה מכך בחר כשם במה בבואי, על שם הגיבור מקרב אלמו, ג'יימס בואי "וסכין הבואי המפורסמת שלו". מתקופה זו ואילך נודע דיוויד רוברט ג'ונס כדיוויד בואי.

בשנת 1967 הוציא בואי את אלבומו הראשון אשר נקרא "David Bowie", האלבום אף התייחס לפגישה מדומיינת של בואי עם מיק ג'אגר. לאחר מכן פרש בואי לתקופה קצרה מתחום המוזיקה לשם לימודי בודהיזם, ולא הוציא אף אלבום במשך שנתיים. מספר שירים מאלבום זה נוספו בשנים מאוחרות יותר לאלבומי אוסף.

בשנת 1969 שחרר בואי את הסינגל "Space Oddity" שיצא במקביל לנחיתת האדם הראשון על הירח. השיר, בלדה שסיפרה את סיפורו של מייג'ור טום, אסטרונאוט שאבד בחלל, הגיע למקום החמישי במצעדים בבריטניה, והופיע באלבומו השני של בואי שנקרא כמו קודמו "David Bowie".

בשנת 1970 הוציא בואי את אלבומו השלישי "The Man Who Sold the World". האלבום זנח את הצליל האקוסטי שאפיין את אלבומיו הקודמים ועבר לסגנון כבד יותר. שירים מסוימים באלבום חשפו טפחים בחייו האישיים של בואי, השיר "All The Mad Men" המתאר את הגיגיו של אדם הנחשב למטורף הוקדש לטרי, אחיו המעורער בנפשו של בואי. השיר "A Width of a Circle", סיפר על יחסי המין שחווה עם אלוהים והשטן. עטיפת האלבום הציגה את בואי לבוש בשמלה, הופעה ראשונה לחזות האנדרוגינית אותה החל לאמץ לעצמו בעידודה של אשתו דאז, אנג'לה, שהיתה בעלת נטיות ביסקסואליות ואף סולקה כמה שנים קודם לכן ממוסד לימודי בגלל רומן לסבי שניהלה. המראה השערורייתי עורר סערה בארה"ב, שם עטיפת האלבום צונזרה והציגה קטע קומיקס, בלי שום זכר לבואי. באותה שנה התחתן בואי עם אנג'לה, שעסקה בין היתר בתחום עיצוב אופנה והיתה שותפה לעיצובו התדמיתי.

ב-1971 הוציא בואי את האלבום "Hunky Dory" שלא הפך ללהיט בזמנו אך היווה בסיס לעלייתו של בואי למעמד של כוכב. כיום נחשב האלבום לקלאסיקה. בשנת 1972 התרחשה הפריצה הגדולה של בואי ככוכב רוק עם יציאת האלבום "The Rise and Fall of Ziggy Stardust and the Spiders from Mars". האלבום מגולל את סיפורו של חוצן אנדרוגיני בשם זיגי סטארדסט, כוכב רוק המגיע לכדור הארץ בתקופה בה מתברר כי ייחרב תוך חמש שנים. האלבום אופיין בשילוב בין כל הסגנונות בהם עסק בואי עד לאלבום הנוכחי, מוזיקת פופ, רוק כבד ומוזיקת פולק. שירי האלבום "Ziggy Stardust", "Moonage Daydream", "Hang on to Yourself" ו-"Suffragette City" הפכו לקלאסיקות רוק. עם יציאתו זכה האלבום להצלחה גדולה.

לאחר צאת האלבום, יצא בואי עם להקתו "העכבישים ממאדים" לסיבוב הופעות. בשנת 1973 המשיכו "עכבישי המאדים" ליצירת האלבום "Aladdin Sane". האלבום תואר כ"זיגי נוסע לאמריקה", שכן כל שירי האלבום נכתבו במהלך נסיעה על ספינות, אוטובוסים או רכבות במהלך מסע ההופעות בארצות הברית משנת 1972. עטיפת האלבום תוארה כמפחידה ביותר והיא הציגה את בואי כזיגי סטארדסט בעירום, עם ברק בצבעי אדום, כחול ושחור לאורך פניו. האלבום כלל את הסינגלים "The Jean Genie", "Drive-In Saturday וגרסת כיסוי לשיר של הרולינג סטונס, "Let's Spend the Night Together".

באוקטובר של אותה השנה הוציא בואי בלחץ חברת התקליטים שמיהרה להפיק רווחים משיא תהילתו, אלבום מחווה לשיריו האהובים משנות השישים, "Pin Ups". האלבום הגיע לראש המצעדים בבריטניה, ובואי הפך למוזיקאי המוכר ביותר בבריטניה דאז. באותה תקופה פירק בואי סופית את "עכבישי המאדים" והחל בניסיונות לנוע הלאה מדמותו של זיגי.

בשנת 1974 בואי יצר את אופרת הרוק "1984", שאמורה היתה להתבסס על הרומן "1984" מאת ג'ורג' אורוול. במהלך העבודה על האלבום הוגשה תביעת זכויות יוצרים מצד אלמנתו של אורוול שביקשה שלא לעשות שימוש ביצירה הספרותית. בואי נאלץ לשנות את תוכניותיו ולבסוף יצא האלבום במתכונת סטנדרטית ללא קשר מחייב בין השירים, תחת השם "Diamond Dogs". תוכניותיו הנוספות של בואי היו להפוך את האלבום לסרט, אך אלו מעולם לא התממשו. במקביל ליציאת האלבום, העלה בואי מופע טלוויזיוני ברשת NBC, אשר נקרא "The 1980 Floor Show". בתקופה זו זכה בואי להצלחה המסחרית הגדולה הראשונה בארה"ב כאשר " Diamond Dogs" הגיע למקום החמישי במצעדים. באותה השנה הוציא בואי את אלבום ההופעה הראשון שלו, "David Live".

שנת 1975 היתה בין הקשות בחייו של בואי. הוא נפרד ממנהלו הקבוע טוני דה פריז לאחר שגילה כי עשק אותו במשך שנים. האלבום "Young Americans" שיצא בשנת 1975 היווה את סיום המעבר ממוזיקת הרוק המסורתית לסגנון הסול, אם כי בואי כינה באירוניה את הסאונד שאפיין תקופה זו כ"פלסטיק סול", בהתייחסו לחוסר האותנטיות שחש ביצירותיו, במיוחד בניגוד לאופי האורגני המקורי של מוזיקת הנשמה. האלבום כלל את הלהיט הראשון של בואי אשר הגיע לראש המצעדים בארצות הברית "Fame" שנכתב יחד עם ג'ון לנון, אשר תרם גם קולות ליווי. הופעתו האלימה והפרנואידית של בואי בתוכנית האירוח של דיק קאבט ברשת ABC חיזקה את השמועות כי הרגלי צריכת הקוקאין שלו מתחילים להראות סימנים. לפי אשתו, הגיעה צריכת הסמים של בואי באותה תקופה למנות קוקאין בשווי של 200 דולר ליום. האלבום הפך להיות זה שסימן את פריצת דרכו של בואי אל הקהל האמריקאי.

בשנת 1976 הוציא בואי את האלבום "Station to Station" שהציג גרסה אפלה יותר של דימוי הפלסטיק סול שאימץ לעצמו. דימוי זה התגבש מאוחר יותר לעוד אחת מדמויותיו של בואי, הפעם בתור "הדוכס הצנום והלבן". באופן ויזואלי הדמות הייתה זהה לזו של תומאס ג'רום ניוטון, זו שבואי גילם בסרט "האיש שנפל לכדור הארץ". האלבום היווה שלב ביניים בקריירה של בואי. מצד אחד הוא חיזק את סגנון הפאנק והסול שבאלבומו הקודם, אך מהצד השני גם היווה בסיס לשימוש בסינתיסייזר באלבומיו הבאים.

בתקופה זו היה בואי תלוי באופן מוחלט בסמים. מצבו הנפשי המעורער בא לידי ביטוי בריאיון שהעניק בשידור חי לטלוויזיה, ובו לא הצליח לייצר ולו משפט קוהרנטי אחד. בנוסף לכך, כוחו הפיזי של בואי החל להתערער, מאחר שאיבד משקל רב מגופו. בואי אף חווה מספר מנות יתר באותה השנה.

לאחר "תקרית תחנת ויקטוריה" במאי 1976 בה צולם בואי מצדיע במועל יד, עבר בואי אל ברלין המערבית על מנת להתנקות מסמים לחלוטין ולהחזיר את הקריירה שלו למסלולה. בתקופה שבה שהה שם החל לגלות עניין בסצנת המוזיקה הגרמנית, בזמן שחלק דירה יחד עם איגי פופ. הצליל אשר אפיין את "Station to Station" הציג את הניצנים הראשונים לסגנון המוזיקלי שבואי אימץ לעצמו ברצף של שלושה אלבומי אלבומים שנקרא "טרילוגיית ברלין". בשנת 1980 לקח בואי את כל אשר למד מיצירת "טרילוגיית ברלין", ביצירת האלבום "Scary Monsters and Super Creeps". האלבום כלל את הלהיט "Ashes to Ashes", הציג את עבודת הסינתיסייזרים של הגיטריסט צ'אק האמר, וכלל גם חזרה אל הדמות הראשונה של בואי, מייג'ור טום מ-"Space Oddity".

באותה תקופה בואי התגרש מאשתו אנג'לה, נגמל מהסמים ושינה את גישתו בנוגע לכתיבת מוזיקה. בספטמבר 1980 החל בואי לככב בברודוויי במחזה "איש הפיל".

בשנת 1981 חבר בואי ללהקת קווין לביצוע ספונטני לשיר "Under Pressure". השיר הפך ללהיט אדיר והסינגל שלו הגיע לראש המצעדים בבריטניה. באותה השנה הופיע בואי בהופעת אורח בסרט גרמני שסיפר את סיפורה האמיתי של כריסטיאנה פ., נערה ברלינאית בת 13 המתמכרת להרואין ומתדרדרת לזנות. בואי זכה לקרדיט בסרט על "שיתוף פעולה מיוחד" והמוזיקה שלו נוספה לסרט. בשנת 1982 יצא הפסקול של הסרט שכלל גרסה של "Heroes", אשר הושרה בגרמנית.

בשנת 1983 זכה בואי לראשונה להצלחה מסחרית עולמית עם האלבום "Let's Dance", אלבום מוזיקת דיסקו אשר הציג את הפרידה של בואי מהסגנון הברלינאי, בו דבק מאז סוף שנות ה-70. השיר "Let's Dance" הגיע לראשי המצעדים ברחבי העולם ולווה בקליפ הזוכה לשידור עד היום ברשתות המוזיקה הטלויזיוניות.

בשנות השמונים הוציא בואי את האלבום הזניח " Tonight" ולאחר מכן שחרר את אלבומו האחרון לאותו העשור "Never Let Me Down", שיצא בשנת 1987, אשר נטש את הסאונד שאפיין את אלבומיו האחרונים לטובת מוזיקת רוק עם נגיעות גראנג'. מספר שנים מאוחר יותר בואי טען כי אלבום זה הגרוע ביותר שהוציא.

בשנת 1989, לראשונה מאז שנות השבעים, הקים בואי להקה רשמית בשם "מכונת הפח". אלבומה הראשון של הלהקה "Tin Machine" יצא באותה השנה וזכה להצלחה. הלהקה יצאה למסע הופעות עולמי, בה הוצג בואי בגרסה פחות מלוטשת מבעבר, מרופט ולא מגולח. בואי החל את שנות התשעים במסע הופעות באצטדיונים, שם ניגן רבים מלהיטי העבר שלו. מסע ההופעות גרר קהל רב, ככל הנראה לאור העובדה שבואי הכריז כי זו תהיה הפעם האחרונה בה יבצע את להיטיו על הבמות.

תדמיתו השלילית של בואי בתקשורת המשיכה עם יציאת האלבום השני של מכונת הפח, "Tin Machine II", שעטיפתו כללה פסלים עירומים. לאחר ההצלחה המעטה בלבד של האלבום והכישלון המוחלט של אלבום ההופעה "Tin Machine Live: Oy Vey, Baby", פירק בואי את הלהקה.

בשנת 1992 הופיע בואי במופע לזכרו של פרדי מרקיורי, בביצוע השיר "Under Pressure" לצד אנני לנוקס, ובאותה שנה נישא לדוגמנית הסומלית אימאן. בשנת 1993 הוציא בואי את האלבום שהושפע מג'אז, סול והיפ הופ, "Black Tie White Noise", והחל בואי בגילוי כיוון חדש במוזיקה באלבום "The Buddha of Suburbia" אשר התבסס על מוזיקה שנכתבה לתוכניות טלוויזיה. האלבום כלל אלמנטים מהאלבום הקודם, אך פנה יותר לכיוון של הרוק האלטרנטיבי. הצלחתו של האלבום הובילה בשנת 1994 להפצתו מחדש בארצות הברית, ובואי התייחס אותו בתור אלבום המייצג אותו באופן מוחלט. מספר שנים מאוחר יותר יצא האלבום מחדש לאחר שלא היה זמין, ומעריצים נאלצו להזמינו באינטרנט במחיר מופקע.

בשנת 1995 הוציא בואי את האלבום "Outside", שאמור היה להיות חלק ראשון בסדרת אלבומים שעסקה באמנות ורצח. האלבום היה נקודת ציון מאחר שבואי חזר בו לעבוד עם בריאן אינו. באלבום הוצגו מספר דמויות מסיפוריו הקצרים של בואי. הוא זכה להצלחה רבה והחזיר את בואי לקדמת הבמה בקרב מעריצי הרוק, עם סינגלים מצליחים כמו "Hallo Spaceboy". ביולי 1996 הופיע בואי בפארק הירקון בתל אביב. בזמן ההופעה שררו חום כבד ולחות מעיקה והיא ארכה כשעה ועשר דקות. במהלך סיבוב ההופעות זכה בואי להיכנס אל היכל התהילה של הרוקנ'רול.

בשנת 1997 הוציא בואי את האלבום האלקטרוני "Earthling" שהניב מספר להיטים, בראשם "Little Wonder". בשנת 1998 יצא הסרט "ולווט גולדמיין" של טוד היינס, ששמו נלקח משם שיר של בואי מתקופת זיגי סטארדסט. הסרט כלל קטעים ביוגרפיים רבים שבוססו על חייו על בואי. מערכת היחסים בין שתי הדמויות הראשיות התבססה באופן רופף על היחסים בין איגי פופ ובואי במהלך שנות השבעים. בריאיון עם להקת פלסיבו בואי ציין כי אהב את הסיפור, אך "אווירת הסרט היתה ברוח שנות השמונים במקום שנות השבעים", לדבריו.

בשנת 1999 חיבר בואי מוזיקה למשחק מחשב בשם "Omikron: The Nomad Soul". בואי ואשתו, אימאן, אף הופיעו במשחק בתור דמויות. הקלטות מחודשות של המוזיקה באלבום עובדו לשירים שהופיעו 'Hours...'. האלבום סימל את מעברו של בואי מהמוזיקה האלקטרונית שוב לכיוון כלי נגינה האופייניים לרוק. באותה השנה זכה בואי בתואר מפקד במסדר האמנויות והספרות של צרפת. שלוש שנים לאחר מכן הוציא בואי את האלבום "Heathen" שאופיין בסאונד אפל. האלבום כלל גרסת כיסוי לשירם של הפיקסיז, "Cacuts".

בספטמבר 2003 הוציא בואי את האלבום "Reality" והכריז על "מסע ההופעות המציאותי". מסע ההופעות נקטע מוקדם מהצפוי, כאשר במהלך הופעה בגרמניה חש בואי בכאבים בחזהו בשל חסימה בעורקים. עשר שנים לאחר מכן, בתום עשור של הפסקה מוזיקלית, יצא השיר "Where Are We Now" מתוך אלבום הסולו "The Next Day". בינואר 2016, שלושה ימים לפני מותו, יצא "Blackstar", אלבומו האחרון של בואי.