דיוויד בואי 1947-2016

תמיד דיוויד: פרידה מכוכב מעולם אחר

זה תמיד היה דיוויד. בשם פרטי. בלי 'מיסטר בואי' רשמי, ובטח שבלי תואר אצולה לא-רוקיסטי. כאילו שאנחנו חברים מהשכונה. כמו שלום ואריק. הכרנו את דיוויד בלי להכיר אותו, גדלנו איתו בלי להיות איתו באותו הגיל, התגייסנו איתו, השתחררנו איתו, התאהבנו איתו, כאבנו איתו

  • דיוויד בואי
צילום מסך

אף אחד לא באמת יודע מה היה התאריך המדויק בו החללית של דיוויד התרסקה על כדור הארץ, אבל אנחנו כן יודעים מתי הוא נחת בשדה דב בתל אביב. ראש הממשלה היה בנימין נתניהו. עד לא מזמן קראנו לו ביבי, אבל אז לא קראנו לו ביבי. שבועיים אחרי שהוא נבחר לראשות הממשלה, נראה לא מכובד לקרוא לאיש שהעם בחר ביבי.

זה היה בתחילת יולי 1996, לפני קצת פחות מ-20 שנים, והיה מאוד חם. ולח. אתם יודעים, חם ולח כמו שרק בתחילת יולי במרחק יריקה מחוף תל ברוך יכול להיות חם ולח. מטוס "ארקיע ספיישל" קטנטן נחת לו באזור מבודד של נמל התעופה, קרוב לבסיס הצבאי של חיל האוויר. במקום חיכה צבא קטן של מעריצים שהכירו את האנשים הנכונים כדי להיות במקום הנכון, וצבא עוד יותר קטן של עיתונאים מכל כלי התקשורת האפשריים בישראל – שסיקרו את האירוע כאילו סאדאת חוזר לבקר את בגין שוב. במקום דיילת חייכנית, את דלת המטוס פתח איזה פונקציונר בר מזל של חברת התעופה, ומתוך המטוס הקטנטן הגיח לו כוכב שראינו לפני זה רק בסרטים ובקליפים ב-MTV. כמעט בן 50, אבל לא יותר ולא פחות ממטר שבעים ושמונה של סטייל. עם ז'קט ומכנסיים שחורים הוא נראה לא קשור למזג האוויר המקומי (ובדיעבד הוא גם התלונן על החום) אבל בזמן אמת, מול המצלמות והמעריצים, הוא לא ויתר על חיוך ענק, כזה שהבריטים מאמצים אחרי שהם מבלים כמה שנים באמריקה.

העיתונאים הישראלים התנפלו על דיוויד בשאלות, והוא לא ויתר על החיוך לרגע, גם כששאלו אותו את השאלה המסורתית: "אתה לא מפחד מהמצב הביטחוני בישראל?". שאלה קצת מוזרה לאור העובדה שרק שבועיים לפני כן נכנס "מר ביטחון" ללשכת ראש הממשלה והתחיל להזיז עניינים, אבל דיוויד ענה ברצינות (בלי לוותר על החיוך, כמובן): "בשבוע שעבר הופענו באיסלנד ויצאתי להביט בצוקים ובגייזרים. ובזמן שהסתכלתי על היופי הזה, מעדתי וכמעט איבדתי את הרגל שלי. זה הדבר הכי קרוב למוות שחוויתי, אבל זה יכול לקרות כל הזמן. אז למי אכפת בכלל?".

ואז הוא הופיע בפארק הירקון. זרק "שלום תל אביב" ו"ערב טוב ישראל" ונתן בראש, עם מופע חימום של מאסיב אטאק. היו כמה יהודים שהתלוננו על כך שהוא ביצע רק שיר אחד מזיגי סטארדסט ("והאנטישמי בכלל לא ביצע את Space Oddity!") אבל רוב המעריצים הודו על מזלם הטוב לראות את אחד הזמרים הגדולים בהיסטוריה מופיע במרכז ישראל במחיר הגיוני ובלי פלייבק ובלי "טבעת זהב". הכל השתנה מאז, חוץ מראש הממשלה.

קריעה וירטואלית

"אני לא יודע לאן אני הולך מכאן, אבל אני יכול להבטיח שזה לא יהיה משעמם". כך, בפשטות לא-אייקונית בעליל, חתם דיוויד את חגיגות ה-50 לחייו, בהופעה עטורת כוכבים במדיסון סקוור גארדן בניו יורק – ממש כמה חודשים לאחר אותה הופעה בפארק הירקון. והאמת, גם אם אינכם נמנים עם מעריציו הרבים שעושים נכון לכתיבת שורות אלה קריעה וירטואלית ברחבי הרשת, על דבר אחד כולנו יכולים להסכים – בשום שלב לא היה לנו משעמם עם דיוויד.

וזה תמיד היה דיוויד. בשם פרטי. בלי "מיסטר בואי" רשמי, ובטח שבלי תואר אצולה לא-רוקיסטי. כאילו שאנחנו חברים מהשכונה. כמו ג'ון ופול וג'ורג' ורינגו. כמו בוב. כמו ניל. כמו פרנק. כמו שלום ואריק. הכרנו את דיוויד בלי להכיר אותו, גדלנו איתו בלי להיות איתו באותו הגיל, התגייסנו איתו, השתחררנו איתו, התאהבנו איתו, כאבנו איתו – והיום אנחנו נפרדים ממנו.

דיוויד שלנו איננו. הוא הולך לעולמו שלושה ימים אחרי שהוא מוציא עוד אלבום מופתי, אחד מהטובים שלו מזה שנים. וזה רק הופך את זה ליותר כואב – כי לפני שהוא היה כוכב, שחקן, אייקון אופנה, סמל סקס, פורץ דרך מיני וכל טייטל אחר שאפשר להדביק לדיוויד – ובצדק – הוא בעיקר היה אחד המוזיקאים הכי גדולים שנולד על כדור הארץ (או במאדים, תלוי לאיזו ביוגרפיה אתם מאמינים).

עוד באותו נושא

אנטי-רוק: דיוויד בואי שובר שיאים של שאפתנות באלבום החדש

לכתבה המלאה

המסר האחרון מהחלל החיצון

בדרך כלל, כשאמן גדול הולך לעולמו, חוזרים ליצירות הבתולין שלו. לצלילים הגדולים והמרדניים של הנעורים. ללהיטים הגדולים ביותר. והאמת היא שבכל פעם שמוזיקאי בסדר גודל הזה הולך מאיתנו, "הלהיטים הגדולים" מסתכמים לפעמים גם בעשרות שירים – אבל אצל דיוויד, אמן משתנה-תדיר, שממציא את עצמו כל כמה שנים מחדש, קשה שלא לחזור דווקא לאותו אלבום אחרון – זה שיצא ממש השבוע – ולהאזין שוב למילים עם פרספקטיבה חדשה, ולהבין שהוא נפרד מאיתנו.

בהאזנה חוזרת לשיר האחרון באלבום, "I Can't Give Everything Away", אין בכלל ספק שהוא ידע שהמוות קרוב. הוא לא צעק את זה, הוא רמז על זה בעדינות, בלי להפריע למוזיקה. השיר נפתח בצלילי מפוחית שהוקלטו על ידי דיוויד כבר ב-1977, בשיר האינסטרומנטלי "A Career in a new town". הדהוד לעבר, עם מבט להווה - וקריצה מורבידית לעתיד. "אני יודע שמשהו לא בסדר", הוא מתחיל לשיר ומספר על התחושה של אובדן הדופק בעלטת הלב, תזכורת לאירוע הלבבי אותו חווה בהופעה בגרמניה לפני עשור (ומאז לא חזר להופיע) ואז שר את המילים האחרונות שלו אי פעם: "רואה יותר, אבל מרגיש פחות. אומר 'לא', אבל מתכוון ל'כן'. זה כל מה שהתכוונתי, זה המסר אותו שלחתי. אני לא יכול לתת יותר מזה".

מתברר שזה המסר האחרון של דיוויד. זה באמת כל מה שהוא יכול היה לתת. וזה מסר נפלא של שהיד רוקנרול אמיתי. אז קח סיגריה ושים אותה בפה, לא משנה מה או מי היית, לא משנה מתי או איפה ראית – אתה לא לבד. You're Wonderful.

עוד באותו נושא

האיש שקנה את העולם: ההשפעה התרבותית של דיוויד בואי תחיה לנצח

לכתבה המלאה

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully