חבר מהחלל החיצון, האיש בעל אלף הפרצופים, אמן התדמיות והדימויים קחו כל "קלישאת דיוויד בואי" שתרצו ותוכלו להחיל אותה כמעט על כל רגע בקריירה הענפה, המגוונת וההפכפכה שלו. כמעט, כי העשור וחצי האחרונים בקריירה ובחייו נתפשים בדרך כלל כתקופה בוגרת, מיושבת ונטולת גימיקים. זה נכון אבל לא לגמרי מדויק. את הטריק הגדול והמרשים ביותר בקריירה שלו הוא עשה ממש בשנים האחרונות כאשר באופן מפתיע ובניגוד לכל הציפיות - חזר מהמתים.
הפרק האחרון של הקריירה שלו והשלב האפרורי לכאורה החל ב-1999 כשהוציא את האלבום " .Hours..". היה זה אחרי עשור עמוס בהמצאות וחידושים מוזיקליים. באופן ראוי להערכה ובהצלחה אמנותית מרשימה הצליח בואי להישאר בחוד החנית של ההפקות המוזיקליות האלקטרוניות של התקופה עם עיבודי ג'אנגל ודראם אנ' בייס כבדים. שנתיים אחרי "Earthling" הגדוש, נחת בואי על הקרקע עם אלבום פשוט, ישיר. אוטוביוגרפי במידה. נדמה היה שרגע אחרי שנכנס לעשור השישי לחייו החליט סוף סוף להתנהג לגילו. עטיפת האלבום הראתה את בואי החדש (שדווקא מאופיין בתספורת קארה ששיוותה לו מראה צעיר יותר) אוחז בידיו בבואי הישן. כלומר הישן עד לאותו רגע, של הניינטיז, זה עם הקוצים בשיער. אפשר היה להתאכזב ממהלך אמנותי שכזה, אבל את הקריירה של בואי צריך תמיד לקרוא בפרספקטיבה רחבה יותר.
לאלבום היו שני אלבומי המשך, "Heathen" ב-2002 ו-"Reality" ב-2003, שידועים יחד כטרילוגיה המאוחרת של בואי, זו שאמורה היתה לסכם את הקריירה שלו. "Heathen", שנחשב על ידי המבקרים כאלבום הקאמבק האמיתי והחזק מבין השלושה, נפתח עם השיר "Sunday" בהפקת צ'ילאאוט-אלקטרונית, אבל באמצע השיר חוזר לתבנית גיטרה-בס-תופים קלאסית שמאפיינת את האלבום כולו. "ריאליטי" ממשיך את הקו ואף מגביר אותו. זה אלבומו הרוקיסטי ביותר זה שנים. ב-2003 יצא בעקבותיו לסיבוב הופעות מצליח. נאמן לגישתו החדשה לחיים - זו שהורידה את איפור וזנחה את הגימיקים, גישה שאימץ עם לידת בתו אלכסנדריה - עלה בואי לבמה חייכן, ג'נטלמני ומתקשר עם הקהל.
ב-25 ביוני 2004 עלה לבמת פסטיבל הוריקן בגרמניה, ובמהלך הסט חוה כאבים מתחזקים בכתף. כשירד מהבמה התברר שעבר התקף לב ונכנס לניתוח שהציל את חייו. סיבוב ההופעות בוטל. מאותו רגע לנאמנותו החדשה לחייו ולבתו כבר לא היו רק מאפיינים בימתיים ואמנותיים, אלא קריטיים לחלוטין להמשך הפיזי של חייו. המוזיקאי, שעבד בלי הפסקה במשך כמעט ארבעים שנה, גזר על עצמו שתיקה.
האיש שמסתורין היה חלק בלתי נפרד מתדמיתו, נכנס לתקופה המסתורית ביותר בחייו, ודווקא בשנים שבהן השיל את המסכות והיה לאחד האדם (אפילו את השם בואי זנח וחזר לשם נעוריו דיוויד ג'ונס). ההופעות הציבוריות והתקשורתיות שלו היו ספורות אך ראויות לציון. ב-2005 נתן הופעה בלתי נשכחת בטקס פרסי האופנה של VH1, עת חבר ללהקה הדי אנונימית באותה תקופה ארקייד פייר בשירם "Wake Up". ב-2006 התארח בהופעה של דיוויד גילמור ברויאל אלברט הול (הופעה שאף תועדה על גבי אלבום), ובאותה שנה ביצע במופע הצדקה "Keep a Child Alive" שיר יחד עם אלישה קיז. זו היתה ההופעה האחרונה בחייו. הוא תרם קולות לשיר של TV on The Radio ובאלבום המחווה של סקרלט ג'והנסון לטום וייטס; הקליט שיר לפסקול של "שרק 2"; השתתף בפרסומת לרדיו XM יחד עם סנופ דוג; ונתן הופעת אורח בלתי נשכחת וקורעת מצחוק בסדרה "ניצבים" של ריקי ג'רבייס.
בכל אחת מההופעות הללו הוא נראה ונשמע טוב. הלב האמנותי שלו היה ללא ספק במקום הנכון. אבל הדעה הרווחת, שהלכה וגברה ככל שחלפו השנים, היתה שבכל הנוגע לאלבום חדש כדאי להנמיך ציפיות. היטיב לנסח זאת דותן בלייס בסיכום מאמרו המצוין "אני דורש עתיד טוב יותר" (מתוך "דיוויד בואי: האיש שנפל מכוכב אחר", הוצאת רסלינג. עורך: עודד היילברונר), שסוקר את טרילוגיית אלבומיו האחרונים דאז: "'היעלמותו' של דייוויד בואי בעקבות התקף הלב שעבר לפני שמונה שנים הצמיחה שמועות על מצבו הבריאותי, ובעיקר השתוממות ותסכול על עזיבתו את הנוף המוזיקלי הציבורי. אלה הדורשים את חזרתו ככל הנראה לא האזינו האזנה קפדנית לאלבומיו האחרונים, וסירבו לקרוא את האותות הפזורים בהם. אופטימי ככל שישאף להיות, בשלושת אלבומי הטרילוגיה, במיוחד בשניים המאוחרים, דייוויד בואי בונה כוריאוגרפיה של פרידה. בואי הקדים ברוחו ובנפשו את האיתות הפיזיולוגי, אשר גדע את סיבוב ההופעות האחרון שלו בעודו באבו. אין זאת כדי לומר שאפסו הסיכויים לאלבום נוסף מיוצר בלתי נלאה זה, אלא שמוטב לקהליו, וכך גם לתעשיית המוזיקה, להכיר בעובדה שדייוויד בואי עצמו למד לכבדה: גם אנשי המאדים הם בני תמותה".
הציטוט הזה אינו מובא על מנת להוכיח נבואה שהתבדתה, אלא כדי להדגיש את הלך הרוח בקרב מעריציו של בואי באותה תקופה. הספר יצא בסמוך ליום הולדתו ה-66 של בואי, ב-8 בינואר, 2013. באותו יום ממש, ללא קידום ויחסי ציבור וללא שום הודעה מוקדמת, שחרר בואי לאייטונס את השיר "Where Are We Now" והותיר את עולם בהלם. השיר היה קודר, רפלקטיבי וגם אוטוביוגרפי בדרכו, אבל מי שחשב שזוהי שירת ברבור עגמומית או סגירת מעגל דווקא עם אלבומו "Hours
", התבדה שוב. האלבום "The Next Day" ושירים כמו "I'd Rather Be High" או "The Stars Are Out Tonight" הוכיחו שיש במצבריו אנרגיות שכנראה שמר מ-72' (או מ-83', 97' או 2003). שכוחו עוד במותניו.
האלבום החזיר את התקווה שעוד לא נאמרה המילה האחרונה ואף הכניס תקווה חדשה לסיבוב הופעות. בשנים שאחר כך התארח בשיר "רפלקטור" של ארקייד פייר ופרסם רמיקס לשירו "Love is Lost" שערך לו ג'יימס מרפי (LCD סאונדסיסטם). התקווה למשהו טוב עתידי התחלפה בתחושה שקורה משהו טוב בהווה. כשם שאימץ את הניו-פופ בשנות ה-80 ואת הג'אנגל בשנות ה-90, שוב נשמע בואי בדיוק כמו שהיינו רוצים שישמע בתחילת העשור השני של שנות האלפיים. כששחרר את השיר "Blackstar", יצירה בת 10 דקות שהיא אקספרימנטלית כמו שהיא נעימה, מוזרה אך קומוניקטיבית, הציפיות הללו נענו בצורה מושלמת. מושלמת מדי.
כשם שהקאמבק שלו אחרי עשור של שתיקה היה מפתיע, כך היה גם מותו. 18 חודשים שמר בואי את דבר מחלתו בסוד. תקופה שבה עבד על האלבום שידע שיהיה האחרון. חברו ושותפו המוזיקלי טוני ויסקונטי חשף שבמשך שנה ידע שכך מתכוון בואי להיפרד מהעולם, ואף תכנן לפרטים את אופיה של מסיבת הסיום: "מותו לא היה שונה מחייו - יצירת אמנות", אמר לאחר מותו. וכך, ממצב שבו לא ידענו דבר על מחלתו, נשארנו עם דימוי מבעית הדימוי האחרון של בואי במיתת חוליו בקליפ לשיר "לזרוס". קליפ שיצא רק לפני ימים ספורים.
רק מתבקש שבין כל פרצופיו היפים, המאופרים והמתוכננים לעילא, ישאיר לנו למזכרת גם פרצוף שכזה (ובעצם גם הוא מתוכנן וגם הוא מאופר. היופי כאן הוא בעיני המתבונן). אבל האם זה פרצופו האמיתי? האם בלאקסטאר ואלבומיו האחרונים היו באמת יצירות אוטוביוגרפיות שכללו רמזים ומלות סיכום? אחרי עשור של הסתתרות וניסיון להיות בן זוג, אבא ואדם פרטי כדיוויד ג'ונס, הוא חזר להיות "דיוויד בואי". עצם זה שנשארנו עם כל סימני השאלה האלה ועם יצירת מופת בדמות אלבום - שהיה מוצלח גם לפני שבוע כשיצא, אבל נטען היום במשמעויות רבות נוספות - מוכיח שהוא היה ונשאר, במותו כמו בחייו, אמן טוטאלי. הפעם הוא כבר לא יתקמבק. הפעם על פי כל העדויות הידועות זהו סוף פסוק. דיוויד בואי הוא אכן בן תמותה. או לפחות דיוויד ג'ונס. האם "דיוויד בואי" אמר את המלה האחרונה? כבר לא באמת נתפלא אם נגלה שלא.